פעם חשתי בכאב שהגיע עד לליבת כדור הארץ. הוא לבש דמות של שני חוטי זהב דקיקים עד אימה, מתכתיים להחליא, שהתחילו את המסלול בשני איברים מקבילים. הם פילחו להם דרך, דרך רקמות רכות אל הלב, שם התלפפו לאחד שהאט מעט ותפר שני תכים. הכאב הביט לאחור מוודא כי ייזכר לעד, או אז המשיך במהירות, כבר לא מוזהב אלא עכור ומזוהם מהדם של הלב, ירד למטה, התפצל שוב לשתי הרגליים חותך בבשר, חתך באדמה, בשכבת הסלע, בקרומים, מעטפות וגלעינים עד שהגיע ללב הליבה. בתוך לבה מבעבעת הוא נח סופסוף כי רק שם מצא לו אח ורע. אני לא מתכוונת לכאבים של צירי הלידה, שם שלוש פעמים ושעות ארוכות ללא משכך וללא שכחה, את מגיעה רק אל חשכת קצה העולם, מלחכת את השאול ונוטה ליפול. חשוב לי להדגיש פה שהשאול והליבה הם שני מקומות שונים בתכלית.
אפשרות התגובות חסומה.