התגלגלת למפתן ביתי יחד עם עלי הסתיו ומזוודה בידך, ובה שלושה אגוזים ובהם שלושה סודות ורזים, כך אמרת. האחד גודלו כשל אפונה, השני גודלו כבֵּיצה והאגוז השלישי גדול כמו אשכולית, ואמרת לי ״היה מי שיפתור את סודם אין כמותו מאושר בעולם".
חלפו הימים, חלפו מנגינות ומילים, אני הכנתי לך תה בספלים שמנים ואת הברשת את שיערי. את האגוזים הטמנת במקום מסתור, אני לא שאלתי היכן הם ואת לא ענית. רק בחוץ מיום ליום התעבו עננים ומדי בוקר התעוררת ואמרת "גם היום הלכה השמש״. וכשכל ספלי התה שמזגתי לך נותרו קרים, שאלתי אותך "היכן האגוזים?", אך את סירבת לענות.
כשהאפור כמעט השחיר, התעוררתי לילה אחד לחפש את האגוזים. הפכתי את הארונות, פישפשתי בפינות, תחת השולחן ומאחורי הכורסאות, אך לא התגלגל לידי אף לא אגוז אחד. שבתי למיטתינו רֵיקת ידיים ושמוטת כתפיים, ראשך היה מונח בשלווה על הכר, נשימותייך הרטיטו חרש את הסדין. לפתע הבחנתי בצֵל עגול תחת ראשך, התכופפתי והצצתי מתחת למיטה ושם ראיתי שוכבים שלושה אגוזים, ובהם שלושה סודות ורזים, והיה מי שיפתור את סודם, אין כמותו מאושר בעולם. לקחתי את האגוז הגדול כמו אשכולית לחצתי ודפקתי, נקשתי ורשרשתי, עד שפיצחתי ותוכנו יצא. לפתע קמת בזעקה גדולה, צעקת ״אה" ו"בא" ו״קם״ ו״דם״ ולא הפסקת כך ימים אחדים, גם העננים נשברו והגירו דמעות ענקים.
כשהמים גאו וכמעט פרצו את הפתחים, מיהרתי ולקחתי את האגוז השני שגודלו כביצה, לחצתי ודפקתי, נקשתי ופיצחתי עד שתוכנו יצא. הזעקה שככה ופסקו הגשמים. באה השתיקה. טיפות הגשם קפאו לאיטן בחלון, אחר כך על ריסיך ואחר בין שפתי. לא נותרו לנו מילים לחמם בהן את הבית. ישבנו זו מול זו בכפור הגואה וחיכינו לסוף. ״מצטערת" חרקתי פעם אחרונה, ודי. אישוניך זעו בתוך העיניים, הושטת בקושי רגל אחת וגלגלת את האגוז האחרון, זה שגודלו כשל אפונה. הוא קפץ וניתר בינינו על פני הרצפה הקפואה שוב וסוב, עד שנבקע ותוכנו יצא. מיצמצת בשתי עיניך וחיוך אט אט זרח. נטיפי הקרח צלצלו בחלון, המים ניקוו אל הערוגות, אחר כך יבשו הרחובות והענן סר מעין השמש, והיא לא משה מעלינו לעולם, ולא היו מאושרות כמותינו בעולם.
צילה, סיפור נהדר וכתוב מקסים.
כיף לקבל תגובה כזאת. תודה עינת :-)