מונק צייר עשרות פעמים את הנשיקה.
בכל פעם קירות החדר נעים תחת אותה פעילות טקטונית של משיכת מכחול המרעידה ווילון, חושפת טפח מואר מצלע רחוב. המיטה ריקה, ברוש יתום,
נאהבים מחובקים.
לפעמים הם בבגדיהם ויש שעוטים הם את מערומיהם. רק הפנים נבלעות האחד בתוך השנייה, מעשה כשפים של אהבה.
כמו אותה יד נעלמה שהעניקה בימים האחרונים קול גלים לרחשי עצים המתנועעים ברוח, כך גם בנשיקה מתקיימת תנועת הטלטלה הקדומה של לשונות המתנועעות אחת אל השנייה, שוכחות עצמן לדעת. הַפָּנִים הפכו לְפְּנִים, והחלון והמיטה אינם עוד, רק הנשיקה נותרת נוכחת- נפקדת בין כתלי גופם.
עכשיו, כשמתחיל החורף, זה זמן מתאים לצייר זוגות אוהבים. הכי טוב לצייר אותם כמו אצל מונק, ללא תווי פנים, שיהיה אפשר לשכוח אהבות קדומות. עיטורים קטנים של חולין ימלאו אז את הרִיק סביבם, שיבוצי אהבה קטנים החוזרים ומקשרים בין אנשים לחפצים (כמו בציורים של וילאר – עיטורים על השטיח השבים וחוזרים בדש החולצה הפרחונית, גלים).
כשאותה יד נעלמה חזרה ופזרה בת צחוק בעלים היבשים שהתגלגלו בשובבות על האספלט, נזכרתי איך פעם, כשהיינו ילדים, הורידו לנו את גלגלי העזר מהאופניים. רכבנו בפראות, רודפים האחד אחרי השנייה, עד שנפלתי. אחר כך, על יד החלון באור צהוב של אחר צהריים, פצעיי נחבשו בתחבושת לבנה והמשחה שצרבה את העור לא היא שריפאה את הפצע, אלא רק חום השפתיים המנשקות של היד החובשת.
הפצע כמו הזיכרון כמו הכאב, יש בהם אחיזת עיניים. רק בנשיקה נותרה תמצית הקסם האמתי.
אפשרות התגובות חסומה.