בפורים אנו מצווים לשמוח עד דלא ידע. עד שלא נדע להבחין בין טוב לרע ובין שמחה לעצב. ההנחיה בלתי אפשרית: הטוב הוא להפסיק להבחין בין טוב לרע. להגיע עד למקום שאין בו מעצור – ולעצור. עד דלא ידע משמעו גם עד שלא יהיה ידע, רק חוויה. להגיע עד למקום שבו לא שמעו על המקום. לא לעקוף אלא להתגבר על הצורך הפנימי של הידע להיוודע, הדחף של המידע ליידע את עצמו, להתנגד אליהם באמצעות שתיה, שמחה, קבוצה, תהלוכה, ולעצור שם, חסיני ידע, מידע ואבחנות.
כמובן שלא כל יום פורים ואנו נאלצים להתגבר על הידע אחת לשנה באמצעות מסכה. המסכה אינה רק מכסה, אלא היא האופן שבו אנו עוצרים במקום שלא ניתן לעצור. בחבישת מסכה אנו מודים שאיננו יכולים לברוח מעצמנו, רק לשנות את האופן שבו אנו נתפשים, על ידי עצמנו ועל-ידי אחרים, ולו ליום, וגם זה באופן חלקי. אנו מובילים מסכה ותחפושת במעלה הרחוב, דרך התהלוכה, מובילים דמות שאינה אנו, ועם זאת – ההחלטה על הדמות הזו היא שלנו. אנו נפרדים מעצמנו ובכך מוסיפים לעצמנו ומובילים-מובלים מכוח הדלא-ידע אל שמחה רגעית וחולפת..
זה מין לופ לוגי. שלא לומר חידה.
לי נורא קשה לא לדעת.
נחמד שיש יום כזה בשנה כדי לבצע את הניתוק הזה מעצמינו. חופשה כזאת.