אפרת שהם

אני הולכת לעבודה בקניון. חנות נעליים. לפני זה, כן, הייתי מטפלת של ילדה בת שנתיים. האמת ילדה חמודה. הייתי הולכת איתה, ככה, כל יום לכמה שעות לגינה… היינו משחקות, ככה, ביחד בחול. הייתי מכינה לה סנדוויצ'ים עם ריבה ועם גבינה צהובה. ככה אמא שלה אמרה: "הילדה אוהבת מתוק ומלוח ביחד". …טוב, היא ילדה. אבל אני אכלתי הכל יחד איתה. מגיל שנה וחצי עד שנתיים הייתי עם הילדה. אחר כך, כן, פיטרו את אמא שלה מהסטארט אפ שהיא עבדה בו ופתאום היה לה זמן להיות עם הילדה בבית. לפני זה הילדה לא ראתה אותה. גם הבעל כל היום היה בעבודה. גם אני אף פעם לא ראיתי אותו. ככה זה בהיי טק. אולי בעצם הוא איזה עורך דין שעובד במשטרה, אולי זה בכלל בצבא.

בקיצור, מפה לשם, האמא התחילה ללכת איתה לגינה. האמא התחילה לבשל לילדה והאמא כבר לא היתה צריכה אותי. חיפשתי הרבה זמן עבודה. תמיד ידעתי שיש לי טעם טוב, ככה. תמיד אמרו לי: זאת יודעת להתאים חולצה למכנס, זאת יודעת להתלבש. זאת יודעת מה הצעקה האחרונה. אז כבר ידעתי מה אני שווה.

אבל אני, כן, כבר לא ילדה. אני בת 48. בעלי בן 52. התחתנתי צעירה. בעלי אמר לי: "תשבי בבית, את לא צריכה לצאת לעבוד". אבל אני, כן, אוהבת חברה ואוהבת אנשים ולא רציתי לשבת בבית כל היום ולהרגיש שמתחת לידיים עוברים לי החיים. שמעתי מחברה של הבת שלי שהיא ראתה מודעה בחנות בקניון ואמרתי לעצמי, בוא נראה מה אני שווה. החברה של הבת שלי לומדת באוניברסיטה. לא יודעת בדיוק מה. אז היא מסתובבת מדי פעם בקניון וביקשתי שהיא תהיה עם היד על הדופק שם בשבילי. הבחורה הזו היא כמו בת משפחה אצלנו. בת בית מאז שהם היו יחד בצבא. יום אחד היא הרימה אלי טלפון ואמרה לי: "היה שווה לחכות, מצאתי לך עבודה".

לא יכולתי לקבל לא כתשובה. קמתי באותו הבוקר. התלבשתי טוב, התאפרתי, ככה, כמו שאני יודעת ואמרתי לעצמי: אני מתנה. מי שיקח אותי מרוויח ומי שלא… טוב, כבר אמרתי – לא יכולתי בכלל לחשוב על לא בתור תשובה. אמרתי בראיון – תדעו לכם שהגיל זה רק יתרון. אני, כן, לא איזה בחורה צעירה שתעבוד כמה חודשים ואחר כך תעלה על מטוס עם החבר שלה למזרח. אני יציבה, אין לי ככה הרבה דרישות ואני מוכנה לעבודה קשה. האמת, כן, העבודה לא כל כך קשה. אמנם אני עומדת כל היום על הרגליים ויש שעות שאני לא יושבת לדקה. ורידים ברגליים, תודה לאל, זה לא משהו שמסתובב אצלנו במשפחה בירושה.

אבל זה נעים לי, כן, להפגש עם הלקוחות וזה נעים לי, ככה, שאני רואה לקוחה ויודעת כבר כשהיא נכנסת לחנות איזה נעל תשב עליה הכי טוב שאפשר. זה הסיפוק שלי בעבודה. לקלוע, ככה, לטעם של האנשים. עכשיו האנשים, ובטח ובטח הנשים, כל אחת חושבת שיש לה איזה טעם סופר דופר מיוחד. אני כבר לא ממש קונה את זה. בסך הכל הטעמים של כל מי שאני מכירה די דומים והצרכים זהים. נעל צריכה בסך הכל להיות נוחה, היא צריכה לשבת טוב על הרגל ולהחמיא לעקב, והיא צריכה להתאים לכיס ולחצאית או למכנס. ולכל כיס אני יודעת להתאים את המגף או הכפכף או הסנדל שלו. זה לא תורה גדולה. אז נעים לי לבוא לכאן כל בוקר לעבודה. נעים לי לקום בבוקר ולדעת שיש לי בשביל מה להתלבש, ונעים לי שבמשמרת שלי אנחנו עושים קופה יפה. זה אמנם לא הביזנס של אבא שלי זכרונו לברכה אבל אני ברמת מחוייבות מלאה כאן. המצב, כן, קצת החליש את העסקים, זה נכון. אבל אני תמיד אמרתי נעליים, בימי שלום או בימי מלחמה, תמיד תהיה להם דרישה.

אני לא מביאה את הכביסה הנקיה והמלוכלכת מהעבודה הביתה. חשוב לי לעשות הפרדה. נראה לי, כן, שזה לא לעניין שאני אתחיל לספר לבעלי על כל כפכף שמכרתי ועל כל רכבת בגרב של לקוחה. מדי פעם יש חריגות. הוא תמיד מתעניין במה שהיה אצלי בעבודה וכשאנחנו מדברים בינינו כל יום לפני החדשות, אני בוחרת מה לספר ומה לצנזר. בעלי מאד מפרגן לי. הוא גם כן אוהב שאני, ככה, באה עם נעל חדשה. זה אחד מהיתרונות שיש לי בעבודה. אני יכולה לשים ת'עין על כל נעל שאני רוצה ואז עושים לי מחיר מבצע.

יש לי כפות רגליים די גדולות. זה קיים אצלנו ועובר במשפחה. גם לאמא שלי, כן, היו רגליים גדולות וגם לבנות שלי יש. לבנות שלי תמיד אמרתי שזה טוב כי ככה שתי הרגליים שלהם יהיו טוב טוב על הקרקע. לבנים זה לא מפריע. לבנות זה מפריע. גם לפעמים, אם את בחורה עם כף רגל גדולה, ואת לא עובדת בחנות נעליים, קשה להשיג את המידה המתאימה. זה שטויות אני חושבת, לאחד יש אף ארוך, לאחרת יש ציצים קטנים, לאחד קרחת או כרס או תחת גדול או קטן ולאחרת כפות רגליים גדולות. זה הכל בראש, בין שתי האוזניים, והכל שטויות.

 את יודעת לזהות טיפוסים של אנשים לפי איך שהם בוחרים נעליים. יש כאלה, כן, שכל החלטה שהם עושים, הם חושבים שהיא גורלית. הם יכולים להתעכב על כל כפכף שעה. סליחה, מה קרה? זאת החלטה לכל החיים? הם חייבים להירגע, זה מקסימום החלטה לעונה. יש כאלה קלילות יותר,  באות, רואות, קונות. לא חושבות יותר מרגע או שניים, בסך הכל, מה קרה? זה נעליים. אלו שמתלבטות, הם בטח מתלבטות כל החיים שלהם. אני, כן, מאתרת בזה קושי גדול בקבלת החלטות. לכאלה אני אומרת אל תחשבו יותר מדי. לא מכל דבר צריך לעשות יום עיון. תלכו אחרי הלב שלכם. תשימו זה מול זה על כף המאזניים טוב, לא טוב, יפה, לא יפה.

אני, כן, בכוונה נזהרת מלהגיד מכוער מול יפה או רע מול טוב. החיים זה לא קיצוניות אחת מול השניה. זה רצון מול פחות רצון. זה חשק מול פחות חשק. זה לא שחור מול לבן, וזה שאת בוחרת בשחור לא הופך את הלבן לפחות מושלם. זה אומר שאת, כן, כרגע בשחור וברגע שתהיי מוכנה ושלמה, ככה, עם עצמך, אחרי שמשהו בתוכך יזוז או ישתנה, אז זה יהיה הרגע הנכון בזמן המתאים בשביל הלבן. למתלבטות אני אומרת שימו על כף המאזניים את האפשרות האחת מול השניה, ולפי מה שהלב שלכם יגיד לכם תדעו לאיזה כיוון נושבת הרוח ובאיזה צד אתם מרגישות שלמות ושעשיתם את מה שצריך היה.

היום כבר לא תראי כמעט נשים בנעלי סירה. אולי תראו אותם בערב באירועים, אבל לא תראו ביום יום. ככה זה עם האופנה. תמיד יש את הדבר הבא, ובשביל לא להשאר מאחור וכדי להדביק את הקצב, את, ובמיוחד אני בתור מוכרת, חייבת לדעת מה הולך היום ומה ילך ביום הבא. בסך הכל, כן, מה כבר עושה טוב לבן אדם? טוב מזוקק, והרגשת מצב רוח טובה? קניות. אדם יכול להיות מאושר עם המשפחה שלו ועם הנחת שעושים לו הילדים ואחר כך הנכדים אבל כשיש מצב רוח רע, וזה לא חשוב בדיוק ממה, אם צריכים סיפוק מיידי להחזיר את ההרגשה הטובה, אפשר ללכת ולקנות מכנס יפה או חולצה מחמיאה או נעל שווה. הסכנה בכל העניין הזה היא שאין לזה סוף, תמיד נחשוב שהאושר ימצא במגף החדש או במשהו שאין לנו ושאם רק נקנה אותו, נגיע למנוחה ולנחלה. אבל כמו שאמרתי, כן, הבן אדם תמיד ירצה עוד דבר אחד ויחשוב תמיד על הדבר הבא.

…אנשים שואלים אותי מה המתכון של הקציצות. אני מאד אוהבת להכין קציצות. זה הולך נהדר עם אורז. כשמכינים אורז חייבים לדייק, אחרת זה נדבק וזה לא יוצא אחד אחד. אבל כל אחד מדייק ומדקדק אחרת. לקציצות אין מתכון מדוייק. אני בכלל חושבת, כן, שאין מתכון מדוייק וזהה לשום דבר. לא לקציצות ולא לאושר. יש את הבסיס, יש את היסודות ואחר כך עליהם אפשר להוסיף כל מיני וריאציות אישיות. כל פעם זה יוצא קצת אחרת, אבל זה תמיד מתאים לנסיבות – למה שיש בבית, כן, למה שלא שכחתי בקניות, למה שנמצא, למה שאפשר. לדעתי, צריך לא לפחד, לטעום מהכל, להעיז ולנסות. ובעיקר צריך לעשות.

כל העניין, כן, בפסיכולוגיה של מכירה היא לגרום ללקוח או ללקוחה להבין שאין מחר. תקני עכשיו, אחר כך יהיה מאוחר. מה שתמצאי היום לא בטוח שיהיה מחר. תחטפי עכשיו, אחר כך תצטערי שלא לקחת. אל תדחי למחר את מה שאפשר למכור לך עכשיו. עכשיו עכשיו עכשיו. עכשיו מה?בקיצור, לשכנע את הלקוחה כאילו אין מחר. זאת פסיכולוגיה מקובלת לא רק במכירה. תראו למשל את הססמא "שלום עכשיו". מבלי להכנס לפוליטיקה- מה פתאום דווקא עכשיו? מה? עשרים שלושים שנה זה עכשיו? מה עומד מאחורי צורת מכירה כזו- תתיחסו אל היום כאילו הוא היום האחרון שלכם- תראו, תבלו, תהנו, תקנו, תחשבו על עצמכם ותתחשבו בקרובים אליכם, עוד היום … ותעשו שלום. איך מוכרים דירות? הסתכלתם פעם בעיתון על מודעות? נותרו שלוש דירות בודדות, כל היתר נחטפו. תיגשו מהר לאתר המכירות.

.עכשיו, כן, כשבאה אלי לקוחה אני לא חושבת כאילו אני מוכרת לה דירה. אבל אני עובדת באותה השיטה. אני מוכרת לה רעיון. שיטה כזו טובה למכירות ושיטה כזו טובה לחיים. מה שאני מוכרת זה שתחשבו שאין מחר. אני רוצה למות כשאני יודעת שעשיתי עוד באותו היום את מה שרציתי, שאני שלמה עם מה שעשיתי ועם מה שלא עשיתי, שאמרתי את כל מה שחשבתי, שאין לי על הלב נגד אף אחד, שאני אחרי כל הכעסים, אחרי כל הויתורים, ואחרי כל המלחמות. אחרי כל הפיוסים ואחרי כל ההשלמות. ככה גם אני רוצה לחיות.

הים והשקיעה, הגרסה המלאה 

☼ עוד מאת אפרת שהם ← רגע לפני הרגע שאחרי