יש לך חיוך יפה, מרשים, רחב. החיוך הזה יכול לרומם או להוריד את הרוח. כשאתה מחייך, זה לא ברור אם זה אליי או שמא זה חיוך כללי. גם שאתה מנסה להצחיק עם בדיחות הקרש שלך, שהן ספק כלי הומוריסטי וספק כלי למשיכת תשומת לב שלילית (כבר התרגלת שאומרים לך: "כבר שמענו את הבדיחה הזו מאה פעם", או ל"בדיחה הזאת יש זקן"), יש בכך משהו אלים ורודני. נדמה לי שכשאתה בוחר כן לחייך אליי, היה זה תחילתה של מאורה בה מצויות תקוותיך להפוך אותי למישהו אחר, ל"גבר, אב למשפחה, איש מצליח, שעומד על רגליו שלו ללא עזרה". למאורה זו מבוי סתום. בכל פעם שבחרת שלא לחייך אליי, התגלו תקוותיך גם כן: שאני עדין מדי, לא עומד על הרגליים לבד, אכזבה. החיוך, פעולה פיזית, מביא איתו מבוי סתום מטאפיזי, כך שקיומו או היעדרו – מכוננים או מאיינים, והם מבט מערער. העולם נעשה עוד פחות מובן.
אפשרות התגובות חסומה.