כבר שנתיים שאני מנסה לכתוב שיר על עץ שפגשתי. אני מצליחה לנגן רק את השורה הזו מתוכו: "עצים הם כמו סוסים בעיר הזאת, כמו סוסים בנוף"; שתי שורות בעצם; כל השאר יוצא לי משובש.
זה לא משפט שאני סתם אומרת, זה דבר שהתגלה לי צהרים חורפי אחד ברגע אינטימי עם עץ. התקרבתי אליו, הוא עמד שקט וזקוף וקבוע, תָחוּם במדרכת רחוב תל-אביבית. הנחתי על גזעו כף יד פרושה, וחום חי ונעים עבר ממנו אלי. עמדנו כך שניות אחדות, ולפני שנפרדנו הכיתי כף רכה בגזע גופו, שׂעיר ואפור, כאילו דרבנתי סוס או חמור ידידותיים בצדי גופם.
כף היד אוהבת לחוש.
מהעץ הפלגתי במורד הרחוב, מרגישה שהרגע בינינו הוליד שיר, אבל את השיר לא הצלחתי לכתוב. חזרתי אליו כמה פעמים ולא הצלחתי. השורות הוליכו אותי שולל אל שורות אחרות.
מאז קראתי לא מעט שירים על עצים. הנה אחד היפים שבהם ("אסטוריאנה", שיר עם ספרדי שהלחין מנואל דה-פאיה. איני יודעת מי תרגמו לעברית):
כְּדֵי לִרְאוֹת אִם יְנַחֲמֶנִּי,
הִתְקָרַבְתִּי לְאֹרֶן יָרֹק,
כְּדֵי לִרְאוֹת אִם יְנַחֲמֶנִּי.
בִּרְאוֹתוֹ אוֹתִי בּוֹכָה, בַּכָה,
וְהָאֹרֶן, כְּמוֹ שֶׁהָיָה יָרֹק,
בִּרְאוֹתוֹ אוֹתִי בּוֹכָה, בַּכָה.
***
אתמול נסגרה התערוכה של אברהם פסו שאצרתי. פסו הציג בתערוכה ציורי דיוקן ענקיים: של עצים של פרחים ושל אנשים. בעקבות השיר היפה יפה הזה, קראנו לתערוכה בִּרְאוֹתוֹ.
אברהם פסו, מתוך התערוכה בִּרְאוֹתוֹ, נובמבר-דצמבר 2012. רישום הומאז' למאיר מוזס, עפרון על נייר, 70×50 ס"מ, 2012
אהבתי. צרור עצים אצרת כאן.
וואו!