מערכות תשתית מקיפות אותנו מכל עבר – מעל ראשינו, מתחת לרגלינו ואפילו באויר שאנחנו נושמים. כבישים, מחלפים ומסילות ברזל, קווי מים וביוב, תחנות כח, מתקני התפלה וטיהור שפכים – כולם מבנים ממשיים, אך על פי חלוקת התפקידים המקובלת, מערכות אלה נמצאות מחוץ לידי האדריכלים ומנוהלות בידיהם האמונות של המהנדסים (גם אם לפעמים זורקים לאדריכל עצם ונותנים לו לעצב את החזית).
הדימוי הרומנטי של האדריכל המתכנן מ"כסא ועד עיר שלמה" אולי ייעלב, אבל לתשתית ה"הנדסית" יש חשיבות בכל תכנון והיא משפיעה באופן משמעותי על "עצמאות" השיקולים האדריכליים. מכאן עולה השאלה – היכן בעצם עובר הגבול? היכן נגמרת התשתית ומתחילה האדריכלות?. (ולהיפך).
אפשר לענות על השאלה בכל מיני דרכים – אחת מהן טוענת שמה שהמדינה בנתה, אם זה כביש, בית חולים או שיכון מגורים, זאת תשתית. כמובן שהפרטת מרבית היבטי הבינוי הציבורי בעשורים האחרונים די מערערת את הרלבנטיות של הטענה הזאת. לעומת זאת, מגדיר האדריכל/תאורטיקן סטאן אלן את התשתית בצורה נזילה יותר – לדבריו התשתית היא בעצם "ספר החוקים" שעל פיו מתפתחת העיר כתהליך אקולוגי אינסופי, או במילים אחרות – הוא מציע לאדריכלים להפסיק להתבאס מזה שהם לא יכולים לתכנן הכל ולהתחיל להשתלב בכתיבת "ספר החוקים" שעל פיו תתפתח הסביבה הפיזית.
לדעתי האישית והפרטית, לא בטוח בכלל שיש גבול בין תשתית לאדריכלות אלא תחום חפיפה רחב למדי. עם זאת, עצם הניסיון להעמיד את שני התחומים על אותה סקאלה יכול ללמד אותנו כמה דברים על תכנון וגם על עיצוב. לא יזיק לנו לחשוב על הבניינים (או הכסאות או אתרי האינטרנט) שלנו כחלק ממערכת גדולה יותר, שיכולת ההשפעה שלנו עליה מוגבלת. לא מדובר רק בשיעור בצניעות ואולי אפילו להיפך – הרי אם אנחנו משתלבים במערכת שממשיכה מעבר לגבולות מגרש שלנו בטאבו, אנחנו יכולים דוקא להגביר את ההשפעה שלנו, גם אם לא תמיד באופן צפוי.
מעניין מה שאתה כותב. נראה לי חלום להקים עיר חדשה מאפס. המרחב העירוני הוא כה עצום שקשה לי לחשוב שמישהו יחיד יכול להשפיע עליו בצורה כל כך משמעותית.
אפשר גם להישאר בסביבה הקרובה של מה שאנחנו עושים.
אהבתי את המחשבה ואת ההקשרים שיצרת, לאינטרנט למשל. מרגיש שזה משהו לחשוב עליו בכל תחום כמעט.
אוף, אותי זה קצת מדכא. כי מילא זה שהמהנדסים לא באמת מתעסקים בעיצוב, מה עם זה שאף אחד לא מונע מהאינטרסים הנכונים? זה מטריף אותי.
אין מישהו עם הלב הנכון לראות את הכל במקרו ולא לאשר את כל הזוועות ואת הזיהום הוויזואלי במרחב הציבורי.
פעם שאל אותי מהנדס העיר הראשון של ערד האם זה טוב שאדריכלים מתכננים ערים. שאלתי אותו למה, והוא ענה שהם מתייחסים לעיר כאל מוצר בעוד שהעיר היא מערכת הרבה יותר מורכבת ובעלת רבדים שלא תמיד ניתן לקלוט אותם בזמן נתון. לא הסכמתי איתו והמשכתי לדרכי. לאחרונה בקרתי בערד ובאמת העסק התרסק שם. בהתחלה חשבתי שהסיבות לכך הן פוליטיות וחברתיות-כלכליות. אבל אחר כך הבנתי שהאדריכל תכנן כאן משהו מהיר שמתאים לזמן נתון. ברגע שהאוכלוסיה השתנתה (ובמקרה הזה -הזדקנה), המערכת החלה להתפורר ולהתרוקן. ערד הייתה צריכה להיות מתכוננת באופן הרבה יותר איטי, נכון שחוץ מהטבע לא היה לה משהו עירוני להתייחס אליו אבל האיטיות שלא אפיינה את האדריכלים בעבר גם לא מאפיינת אותם בהווה.
היי מיכאל, תודה על התגובה.
אם אני מבין אותך – השאלה הבסיסית שאתה מעלה היא האם בכלל יש לנו יכולת לתכנן מאפס "מוצר" מורכב כמו עיר. אין ספק שזאת משימה קשה ורבים המתכננים שנכשלו בה. ועדיין אישית אני חושב שהבעיה היא בהגדרת הבעיה. עיר, על אף מורכבותה, היא לא מטוס ולא טלפון סלולרי משום שהתכנון שלה אף פעם לא מסתיים. לא משנה כמה מעצבים/אדריכלים/מהנדסים תגייס – הכשלון יתחיל ברגע שבו הצוות יפסיק את עבודת התכנון. מה שאתה מגדיר "תכנון איטי" הוא לדעתי תהליך בלתי פוסק של תגובות מצד אנשי התכנון שמנתחים את המצב הנוכחי (ולאו דוקא המדומיין) של העיר ומשפרים אותו.
ואם לחזור לרעיון המקורי של הפוסט – אני חושב שיותר נכון שהמתכננים (אדריכלים, מהנדסים, פוליטיקאים וחשוב לא פחות – התושבים עצמם) יסתכלו על העיר לא רק כ"מוצר" אלא כמערכת חוקים שממשיכה להתפתח ומגידרה את כיווני ההתפתחות.
כן, אני מסכים איתך במאה אחוז ולכן הפרויקט האדריכלי הוא נראה לי יותר תכנון מנגנון שאחד מביטויו הוא העיצוב העירוני.
ואם כבר אני מגיב – אז חבל שהפסקת לכתוב כאן לפני כמה חודשים ואני מקווה מאד שתמשיך!