דוד ספקטר
ההסבר האהוב עלי להתפתחות מנהג הקשת הכוסות בשתיית יין הוא ששתיית יין מערבת ארבעה מחמשת החושים, הקשת הכוסות מצרפת גם את חוש השמיעה. עמי דרך היה זה שלימד אותי להקשיב לאסתטיקה של העיצוב. ״טינג, טנג, טונג״, כך תיאר עמי את אחת העבודות בביקורת בשנה ב׳ ללימודיי בבצלאל ובכך הפך תכונות ויחסים מורכבים במוצר לפשוטים כל כך להבנה ולחישה. עמי ידע לא רק לבטא במילים את האיכויות, או היעדרן של איכויות, במוצר אלא גם לשיר, לשרוק, לרקוד ולהאניש אותן. הנוכחות של עמי תחסר לי מאוד: החיוך, הקריצה, הצחוק, הטפיחה על השכם ומעל לכל היחס החיובי. הייתה לי הזכות להיות סטודנט ולימים גם קולגה של עמי. אעשה כל שביכולתי להמשיך ולהפנים את מה שלימדת אותי, עמי, ולהעביר מרוחך הלאה. אתה חסר לי מאוד.
עזרי טרזי
לאחר שעמי דרך נפטר הלכתי בבוקר שלאחר ההלוויה לבקר בנמל יפו, שם הוא נהג להסתובב – להתאוורר אחרי עבודת הסטודיו שלו, שהיה במרחק של 2 דקות נסיעת וספה. ביקרתי אצל מוטי מהגלריה למגדלורים, שנפל על צווארי, הוציא מחברת סלילים והראה לי טקסט שכתב לעמי וביקש שאמסור את זה לאשתו. בטקסט הוא מבטא את התודה שלו לעמי על חברותו, ועל כך שעמי הפך אותו לסטודנט למרות היותו בן 60. עמי הקדיש לו שעות כדי לפתוח אותו לכוונים חדשים על ידי תרגילים שהוא לקח משיעורי הסטודיו בבצלאל, כך סיפר. “הוא ציווה עלי לעשות משהו שאני לא מכיר. התחלתי לייצר מסיכות, ופתאום נהייתי יצירתי גם במגדלורים. משהו קרה לי בזכות עמי." על הקירות של הנמל נתלו מודעות אבל וכשהמשכתי לבקר אצל חיים מנוע הוא הראה לי קרש חיתוך שעמי נתן לו מתנה, עם זוג עיניים ופה. רפי מהקיאקים סיפר לי איך הוא עזר לבת שלו, שרצתה ללמוד עיצוב, ורחל מהמשרדים סיפרה איך בכל פעם היה עולה להגיד שלום ולתת חיבוק. חשבתי על כך שעמי נמשך לרדי־מייד והיה אלכימאי ביצירת אובייקטים גאוניים בגלל התכונה הזאת, לחפש את הזהב במקומות הפשוטים והכנים של החיים. פנסי המכוניות, כלי הקרמיקה הזנוחים, פחי הזבל הצהובים, והדמויות הקטנות שהציב ליד מחדד או תחתית של כיור היו עולם של גלגול נשמות, תחייה, וישועה. כשהייתי מתקשר אליו, וכך היה גם בשיחת הטלפון האחרונה, הוא היה מצטט משפט פתיחה מסדרת הטלוויזיה “סטיב אוסטין, האיש השווה מיליונים": “עזרי טרזי, א מן ברלי אלייב, ווי קן ריבילד הים ניו". כך הוא היה מבשר לי שעוד לא אמר נואש ממני ותפקידו הוא לבנות מחדש ולהושיע אנשים וחפצים.
יונתן אסולין
פיסה אחת או שתיים של זיכרון מובהק.
האחת מהעבר הקרוב מאוד, מתקופת הגשות פרוייקטי הגמר האחרונה בבצלאל: במהלך הגשה של אובייקט זה או אחר, עומד הסטודנט בצד, שומע את דברי הביקורת וצופה במרצים לוקחים בידיהם, מסובבים והופכים את פרי עמלו. עמי, היושב בצד, מניד באצבעו בשקט ובחיוך חצי נוזף לעבר המרצה ומורה לו להחזיר את העבודה למיקום המדויק בו הציב אותה הסטודנט.
השנייה מתקופתי כסטודנט בהגשות שנה ב': עמי מעביר ביקורת על שעון מעורר יומרני שעשיתי. במקום להשתמש במונח מטריד כגון “חוסר אלגנטיות", הוא פשוט מצביע על המקומות בהם לדעתו המוצר “נראה מעט מזיע", ולבסוף, בפנטומימה אופיינית, הוא מראה לי למה התכוונתי ומה בסוף יצא.
את תנועות הגוף אי אפשר להעביר, גם לא את יתר הערכים הסמויים מן העין בהם דגל. מבלי לכתוב מניפסט, הוא חי אותם בכל רגע והעביר אותם בכל מילה וחיוך.
אפשרות התגובות חסומה.