ביס דוקו הוקרן השבוע הסרט הדוקומנטרי "המרוץ לגן הילדים", ובו הורי המעמד הגבוה בניו יורק נלחמים על הזכות לשלם 20,000 דולר לשנה (תרומות נוספות יתקבלו בברכה) לפעוטון שיסלול את דרכם של ילדיהם בני השנתיים לאוניברסיטאות ליגת הקיסוס ולמשרות הבכירות שיאפשרו להם, בתורם, להילחם על מקום לילדיהם בפעוטון הנחשק.
ההורים המצליחנים תוקפים את הבעיה בשיטות עסקיות – הם עוברים קורס הכנה אצל מומחית לפני התחלת התהליך (4,000 דולר לשבע פגישות), מפעילים לחצים, נותנים שוחד בפורמט של תרומה לגן, מגלים נחישות (טלפונים לגן בדיוק במידה הנכונה, להראות שזה חשוב להם אבל בלי להעיק) ונעזרים בנטוורקינג (השתכשכות עם הורים מתאימים במפגשים). צפיתי בשבט המוזר הזה והנדתי בראשי למראה הפעוטונים שמשפיטים את ההורים לשבת בחוץ בקור כל הלילה לחכות לשעת הפתיחה שבה יחולק המספר המצומצם של טופסי ההרשמה שמאפשרים להתחיל את התהליך. המאושרים המעטים שמסיימים בהצלחה את הקרב על קבלת טופס הרשמה לגן מגיעים אחרי כמה חודשים עם ילדם לראיון שבו הם אמורים להתנהג בטבעיות…
כשצפיתי בסרט זה נראה לי רחוק ומוגזם. אמריקה. אחר כך קלטתי שזה קורה גם אצלנו. בקטן, אמנם, כי אנחנו לא אמריקה, אבל זה קורה בכל פעם שעושים ראיון קבלה למוסד חינוכי לילדים מתחת לגיל 12. זה קורה בבית הספר לטבע ובבית הספר לאמנויות בתל אביב ובעוד מוסדות לימוד ייחודיים.
ואת מקום שאלת התוקף של המיון, האם אפשר לגלות כישרון ייחודי בגיל שנתיים או שש, שהעסיקה אותי לפני שנים רבות כשנפתחו שני מוסדות הלימוד האלה, תפסו שאלות אחרות:
– נניח שאפשר לגלות כישרון ויכולת אצל ילד צעיר, למה זה מעניק לו את הזכות להיות בבית הספר הייחודי? למה שהמוסד לא יהיה פתוח בפני כל מי שרוצה בית ספר עם דגש על אמנויות או טבע? גם לילד שלא ניחן בכישרון מיוחד לציור, שירה או משחק מגיע ליהנות מחינוך לאמנות. הרי לא מדובר בהקמת תיאטרון ילדים מסחרי או גלריה לאמנות ילדים. אין מקום לכולם? שיירשמו כל המעוניינים ותעשו הגרלה. וחכו לתיכון כדי לעשות מיונים.
– איך נראה גן שבו כל הילדים נמרצים, אקטיביים, מילוליים, דומיננטיים? או שאולי יושבים ומרכיבים תמהיל: מוסיפים גם שני מהורהרים ואחד ביישן? בסרט הדוקומנטרי "החיים נסבלים לפעמים" על המשוררת זוכת פרס הנובל ויסלבה שימבורסקה, מעיד עליה שכן שגר לידה בשנות העשרים שלה שהיא היתה שקטה וביישנית. לגן "אפיפני" במנהטן היא לא היתה מתקבלת.
ההשתאות וההסתייגות שלך במקומה ועם זאת, איני יכולה שלא לחשוב כמה אירוני לכתוב כתבה בנושא הספציפי כאן באנטייטלד, מגזין העיצוב, בו רב ככל הכותבים הם בוגרי המוסדות הגבוהים לעיצוב בארץ. האםהתהליך אינו דומה? האם בגילאי 19-24 הבוגרים קצת יותר, כן קל לגלות על סמך כה מעט מידע והיכרות, למי מן הנבחנים פוטנציאל גדול יותר, יצירתיות, חשיבה עצמאית ועולמות תוכן מגוונים? יש שיאמרו שכן, אבל רבים יסכימו איתי כשאומר, שגם המערכת הזו הצליחה לפסוח על כשרונות מספר.
תודה מירי, נהניתי לקרוא ומאז שקראתי אני חושבת על זה הרבה.
בעיקר יותר ויותר משוכנעת בכך שהכי מרווחים הם הילדים שהניחו להם, לא דיכאו את סקרנותם הטבעית ולא הרעיפו עליהם יותר מדי מכיוון אחד.
אחד הילדים הכי ברי מזל שנתקלתי בהם הוא אחד שמוצא לנכון לפרט כחלק מרשימת הפעילויות היומית שלו גם חלימה בהקיץ. מה יותר יפה ונכון מזה אני לא יודעת.
גן או כיתה שכל כך קשה להיכנס אליה לא יכולה, מנסיוני האישי בלבד, להיות מקום פתוח. אולי כמובן אני טועה לגמרי.
ותודה על שימבורסקה. תמיד נעים לפגוש בה.