"הלימודים העיוניים מפריעים לי ללמוד!"
זעקו מודעות A3 על קירות האקדמיה לאמנות ולעיצוב בירושלים. חורף שנת 1999.
13 שנים מאוחר יותר, באותה אקדמיה וגם אצל המתחרות, הביטוי האנטי-אינטלקטואלי אולי פחות מוחצן אך הסנטימנט נשאר דומה. גם היום סטודנטים רואים מחקר, קריאה, ניתוח וכתיבה כחיצוניים ליצירה ואולי אפילו כמתחרים בה. יש שיגוננו על עמדתם זו בשם ה"אינטואיטיביות של היצירה" או ינסו לטעון כנגד התפיסה האנליטית הקרה של המילה לעומת החמקמקות ורב המשמעות המבורכת של הדימוי. הכל טוב ויפה, אני לא אטען שאין מקום למצוא את האיזון אבל אני בהחלט טוען שכיום בוגרי בתי הספר לאמנות ועיצוב מסיימים את הלימודים עם תפיסה מעוותת לגבי יצירה ומחקר אשר הופכת אותם ליוצרים פחות טובים ומגבילה את הפרספקטיבה שלהם כאנשי תרבות.
אותו סנטימנט אנטי-אינטלקטואלי אינו שורש הבעיה. הסנטימנט הזה הוא סימפטום הנובע מתוך מסר די ברור שאנחנו "המערכת הלימודית" מעבירים לסטודנטים שלנו. אנחנו אלה שמפרידים בין לימודים תאורטיים לבין לימודים מקצועיים. אנחנו אלה שמלמדים יצירה מעשית בקונטקסט אינטימי וברמה אישית ומוותרים על הפורמט הזה לחלוטין כשמלמדים תיאוריה. בבתי ספר שמעלים על נס את היצירה, לימודי התאוריה לרוב נעשים בצורה הכי פחות יצירתית שיש ונחתמים במבחן אשר בינו לבין יצירה (אפילו כתיבה יוצרת) אין כל קשר.
יתרה מזאת, בזמן שבתוך מסגרת המחלקה נעשה מאמץ כן לייצר תכנית לימודים מובנית אשר מכינה את הסטודנט לכיוון הקריירה היצירתית שלו, הפן התאורטי מטופל בשיטה של "אאוטסורסינג". הלימודים העיוניים הם מעין לימודי העשרה כלליים, אף אחד במחלקה לא יודע ואף לא מתעניין בפן התיאורטי שבנה לעצמו הסטודנט. אותה העשרה מתפקדת על בסיס ידע כללי… שתדע מה בא קודם, ניאו קלסיקה או רוקוקו, שיהיה לך בסיס כללי מי היו אסכולת פרנקפורט ושתוכלי לכתוב במבחן בכובד ראש למה חרושת התרבות זה איכסה.
מדוע המחלקה לתקשורת חזותית אינה לוקחת צד פעיל בעיצוב תכנית לימודי התקשורת וקושרת בין אלה לבין השאלות האתיות של ההוצאה לאור? מדוע המחלקה לעיצוב תעשייתי אינה תובעת תכנית מובנית החוקרת מגמות חדשות בטכנולוגיה ברת-קיימה? מדוע המחלקה לעיצוב הסביבה האורבנית אינה קושרת בין משנתם של גי דבור ומישל דה-סרטו לבין העבודה והביקורת בקורסי הסטודיו?
סיבה אחת היא שהמועצה להשכלה גבוהה תובעת מאיתנו סגרגציה מלאכותית של התיאוריה לעיסוקם של דוקטורים ודוקטורנטים, שלרוב כבר אינם עוסקים ביצירה מעשית. סיבה נוספת היא אותה אנטי-אינטלקטואליות שמאפיינת גם את הסגל, שלרוב גם הוא קורבן של אותה השיטה. סיבה שלישית יכולה להיות נעוצה במבנים הפוליטיים של הארגונים שהשתרשו ושקשה מאוד לשנות.
כל הסיבות הללו אינן מספקות ואינן מונעות מהמחלקות היוצרות לקחת חלק יותר פעיל ואחראי בעיצוב הלימודים התאורטיים והפיכתם לרלוונטיים יותר לעשייה בתחומי המחלקה. כל הסיבות הללו אינן מונעות מהמחלקות להתנסות במודלים של לימודים תאורטיים בתוך התכנית המחלקתית "המעשית". כל הסיבות הללו אינן מונעות ממרצים לדרוש מהסטודנטים לקרוא, לחקור, לכתוב ולהרצות בפני הכיתה על נושאים המשיקים לתחומי ההוראה בכיתה.
בעשור האחרון הפכה הכתיבה לחלק בלתי נפרד מהפרקטיקה המקצועית. השורה הראשונה של היוצרים בתחום שלי לפחות הם כולם אנשים שמתבטאים במילים הרבה לפני בחירת הריווחים שביניהן. ב-Rework, ספרם השני (!) ממליצים מייסדי הסטודיו 37Signals: "שכרו את מי שכותב טוב יותר!" מחקר, אנליזה והבעה של רעיונות בכתב הם צורך מקצועי מהמדרגה הראשונה והגיע הזמן שהאקדמיה תבין שנכון להיום היא נכשלת במתן מענה הולם לצורך זה.
בסופו של דבר אני מאמין שאותה חלוקה מובנת בין הלימודים המעשיים, האינטימיים והמובנים במחלקות לבין העיסוק המנוכר והרנדומלי כמעט בתאוריה, הסטוריה ומחקר ביחידות "עיוניות" אכן מייצר התניה ש"הלימודים העיוניים מפריעים לי ללמוד". אני מאמין שבוגרי מסגרות הלימודים שיקדימו לאתגר את הדיכוטומיה הזאת יהיו אלו שיובילו את תחומי היצירה בעשורים הבאים.
*ואגב, אם מישהו יכול לרשום את השם שלי בדף הנוכחות של אמנות ימי הביניים ביום ראשון ב-9 בבוקר, אני ממש ממש אודה לכם.
התפרסם לראשונה ב־28 בינואר 2012
הי מושון
אני מגיע למאמר הזה מתוך המאמר שדן בשאלת הקורס הפוליטי שלך (וכמובן מגיע באיחור אופנתי של שנה וחצי. אבל בשני המקרים אני חושב שחלק מרכזי הוא בשאלה מה בכלל צריך ללמוד האם תוכנית הלימודים היא מעין הכשרה מקצועית או שמא היא תואר אקדמי. ומה באמת היא משמעות ה״אקדמיה״ שעל תואר זה מתענגים המוסדות לעיצוב.
הנסיון להפריד את התיאוריה מן הפרקטיקה דומה בעיני לנסיך להפריד את הפוליטיקה מהפרקטיקה.
אני מסכים דורי וכפי שאתה יכול להבין הן מהפוסט הזה והן מהקודם, אני חושב שהנסיון ליצר הפרדה הרמטית בין פרקטיקה לתאוריה או בין שינוי פעיל לבין ניתוח ההבטים הפוליטיים שלו מעידה יותר על אופי האקדמיה וההיסטוריה של ענפיה מאשר על אופי העשיה והחשיבה. ובהמשך לשתי הדיכוטומיות הנוספות שהצגת, אני באמת מאמין שלימודי עיצוב גבוהים (מהסוג בו עוסקים במחלקות המובילות בארץ) מבקש להיות גם הכשרה מקצועית וגם תואר אקדמי.
אהלן, גם אני כמו דורי אורין מגיע לכאן דרך דיון הקורס הפוליטי
לדעתי יש ללימודים העיוניים חשיבות עצומה, הם מה שלוקח אותנו לרמה אחרת כאנשים חושבים, פותח עולמות חדשים, דיעות, מעודד לצאת ולחקור ולהתעניין ומעשיר מאוד מאוד
הבעיתיות שאני רואה (אגב לא קראתי את כל התגובות כאן סליחה) היא כאשר קורס לא-עיוני (עיצובי?) במקום להתייחס לעבודה – מתייחס למבצע העבודה. ובזה הכוונה היא שבהתייחסות למבצע – אפשר לומר שהוא מתעסק בנושא שולי, אפשר לומר שהוא לא מכיר את השטח בו הוא מתעסק לעומק וכן הלאה – אבל הדברים האלו יכולים להוביל לויכוח כזה או אחר לגבי המבצע במקום להתייחס לעבודה שעשה – ואני חושב שהמקום להתייחס לבנאדם המבצע – זה בקורסים העיוניים, שם יש את המקום והזמן להעשיר אותו , ללמד אותו.. – מה שגם שבויכוח על דיעה ספציפית שעולה בעקבות עבודה כזו או אחרת, לא באמת נגיע רחוק, אפילו ולדעת המרצה הויכוח הלך בהצלחה, התלמיד השתכנע והבין שיש לו עוד על מה לחקור , או גיבש דיעה חדשה ומנומקת יותר – זה כמו לתת לאיש רעב דג, אז בנושא אחד הוא החכים (וגם זה שוב, רק במקרה הטוב ביותר ובהנחה והמרצה באמת צודק בביקורתו על חשיבת התלמיד, מה שלא חייב להיות נכון) – לעומת זאת שיעורים עיוניים שמעשירים את התלמידים במגוון נושאים, ומלמדים אותם על חשיבות ההיכרות לעומק של היסטוריה ושל יסודות ושל רעיונות ומחקרים – זה כבר ללמד אותו לדוג ולפתוח לו את הראש כך שידע איך לגשת נכון לכל נושא שיתעסק בו
לכן כתבתי בעבר שזה לדעתי לא תפקיד המרצה בכיתת העיצוב, ומחשבה אחרת – אולי אם זה מה שבוער בך, שווה לך להרים קורס עיוני בכלל? זה יתן גם לך לדעתי שטח נרחב יותר לדיון עם התלמידים ואפשרות באמת להציג בפניהם מגוון רחב יותר של דיעות פוליטיות , גישות שונות וכן הלאה
מושון, בעצם בדיונים השונים השאלה שאתה שואל היא מה המקום של המרצה. שמעת דעות מכיוון של 'המרצה לא משנה אלא התוכן והמקצוע שהוא מעביר' (בצורה גסה אני אומר זאת כמובן) והדעה השניה, שבה אני תומך לגמרי- המפגש של מורה ותלמיד, אם אין בו דבר אינטימי ואישי לא שווה כלום. חבר שלמד קולנוע במחזור הראשון של אוניברסטית תל אביב סיפר לי פעם שהדבר היחידי שהוא זוכר בצורה ממשית אלו קורסים, שאפילו את שמם הוא לא זוכר, שבהם המרצה היה מדבר בלהט על סרט מסויים, משהו שהוא לגמרי שייך לעולמו הפרטי. כלומר מפגש שאין דבר מה אינטימי ואישי לא ישאר חקוק לאורך זמן, ופעולה לימודית משמעותית לא תתקיים ככה. בקפיצה לדיון השני – אם אתה מאמין שכל דבר הוא פוליטי, ויש לך (ברוך השם) גם דעה מוצקה בנושא של פוליטיקה, אתה תעשה עוול לסטודנטים אם לא תפרוס את הדעה שלך מולם. איך הם יגיבו? כדאי שכמה שיותר בצורה חזקה ומעורבת.
אורי אגיד לך למה אני חושב אחרת – רוב מרציי היו כאלו האומרים את דעתם האישית במגוון נושאים בכיתה, אל אחדים מאוד התחברתי ואני אכן זוכר אותם לטובה ובמקרים כאלו קל היה להמשיך מהדיון המהיר על הנושא אל תוך העבודה עצמה וביקורת, אל הרוב – מאוד לא התחברתי (אני לא ימני ;) ) ובמקום ללמוד מהם הרבה על עיצוב, התווכחנו הרבה על נושאים שונים מסביב, לא היתה הרבה התייחסות לעבודות העיצוב עצמן ולבסוף זה מה שאני זוכר מהם וחבל לי שלא למדתי מהם הרבה יותר.
ודווקא המרצה שהכי נחרט לי בראש, היה זה שבהחלט אמר את דעותיו באופן מאוד נחרץ, אפילו גס – אבל ידע מייד לעבור ולהתייחס לעבודה הספציפית שמולו, ידע להיות קהל המטרה הרלוונטי ובהתאם לכך להעלות את השאלות המתאימות לעבודה, לא ניסה לדבר איתי על מהות הבחירה ועל הנושא איתו אני מתעסק אלא ברגע שבחרתי – ידע להעלות את השאלות הנכונות ביותר, לא משנה כמה מוזר היה הנושא והיו כמה מוזרים מאוד בכיתה
לכן , זה באמת לא שחור ולבן אבל עדיין לדעתי הכיתה צריכה להיות מקום ללימוד של עיצוב. בתוכו זה כולל חשיבה ביקורתית, אבל אני לא חושב שהכיתה היא מקום לויכוח על הבחירות\אמונות\נטיות פוליטיות כאלו או אחרות, של התלמיד