בשנת תרנ"ח (1898), בימים של תחיית השפה העברית, שימשה המילה 'השלמה' במובן של 'שלמות'; והנה ציטוט שמדגים את התופעה: "סופרים, אשר אם ענקים וגאונים אינם, הנה בכל אופן נרגשים [=מורגשים] בכתיבתם טוּב טעם והשלמה [=שלמות] במידה פחות או יותר מרובה". הציטוט לקוח מן הכתב העתי [=עיתון] 'הצבי' שהוליך לאור [=הוציא לאור] וערך אליעזר בן יהודה.
מילים מתעופפות. ברווח בין המחשבה לרגשות. נפלטות, כואבות, משחררות, פורצות דרך, סדק, חרך כואב בין הלבבות. מילים מתפוצצות. הר געש של תחושות ואותיות, דף לכל עבר, מתרסק על קרקע הבריות. נמסות, נעלמות, נשטפות בזרם הדקות והשניות. מילים דוקרות. רכות, חדות ונוקבות, אמת קרה או שקר הנפשות. מראה, מפה – הדרכים […]
"… ואפילו איש החלל שריחף/ בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים./ טשטוש האושר ודיוק הכאב/ ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם/ את האושר העמום ואת השמחה./ למדתי לדבר אצל הכאבים." (פתוח סגור פתוח/ יהודה עמיחי) או פשוט: "אין לי מילים לתאר את האושר הזה." (רדיו בלה בלה, החברים של נטשה) […]
