אנטייטלד מארח את ליה אופיר ^

מהו פונט טוב? האם זהו פונט שכולם ירצו לכתוב בו? פונט שכולם יצטערו שהם לא אלה שעיצבו אותו? פונט שיגרום למעצבים אחרים לרצות לעצב פונטים? לעצב בכלל?

את העבודה על גופן "עומס" התחלתי בזמן לימודיי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בקורס עיצוב פונט שהנחתה מיכל סהר. ידעתי שאני רוצה לעצב פונט שייראה אחר מאוד. חשבתי שהרבה סטודנטים ומעצבים נוטים להסתובב סביב אותו הקאנון עם סריף לפה או לשם. החלטתי שאת ההדסה הבא אני ממילא לא אעצב בקורס של שלושה חודשים אז מה אכפת
לי להתנסות במקום ללכת על בטוח? הכי גרוע – ייצא לי פונט רע. הרבה פעמים זה קורה ממילא, גם אם נורא מנסים. קריאוּת זה לחלשים.

כשחיפשתי השראות, נמשכתי לפונטים כתובים ביד כמו שרואים בכרזות רחוב או בקומיקס, הדליק אותי הרעיון שכל דבר שכותבים נראה כל כך אחרת למרות שהכתב הוא אותו הכתב בבסיס. למה זה קורה? ולמה כשאנחנו כותבים בפונטים מן המוכן הכל תמיד נראה אותו הדבר? בתוך פונט מסויים כל האותיות מתלבשות תואם, כדי שיהיה סדר בעין. אותו הסריף, אותם העיקולים. הן מספיק שונות כדי שיהיה בידול ומספיק דומות כדי להשתייך לאותה המשפחה. יש בזה הגיון. אבל בכל זאת החלטתי
לעשות פונט בלי מאפיינים בכלל, ולהמשיך משם.

במקרה )או שמא?( הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב את האות אל"ף. לא לצייר, לכתוב. כתבתי אל"ף של דפוס כמו שכותבים בשיעור הראשון בכיתה א': קו אלכסוני ארוך ועוד שניים קצרים, וראיתי כי טוב לי. משם המשכתי לכתוב את שאר האותיות באותו הסגנון, בצורתן התמימה והראשונית ביותר, פחות או יותר.

סיימתי את הקורס עם פונט שנוי במחלוקת. הצהרתי עליו שהוא "עילג, אבל בסטייל" והיו שאמרו "יצא לך רק עילג". היה מי שראה בו הצלחה גדולה ומי שפחות, אבל לא נשארו אדישים.

שנה לאחר מכן הוזמנתי, לשמחתי, להצטרף לקבוצת מעצבי הגופנים באתר אאא. החלטתי שזו ההזדמנות לקחת את הפונט עוד כברת דרך. הרגשתי שכדי להצדיק את הרעיון העומד מאחוריו הוא צריך להיות קצת יותר קיצוני, קצת יותר מוזר. שכללתי ותימצתתי, עשיתי עוד כמה משקלים. ובסוף הגעתי לשלב שבו הייתי צריכה להפסיק. הבנתי שפונט, כמו כל עיצוב אחר, אי אפשר לסיים, רק להפסיק.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: חמוטל לקט ← המעוז האחרון של המעצב