איציק רנרט

אברהם קורנפלד שאל אותי אם יש אוביקט שאני קשור אליו אבל מוכן להיפרד ממנו.
הנה תשובה לא מדוייקת.

הבית של אמא שלי, על מרבית תכולתו, נשרף לפני כמה שנים. חלק מתמונות המשפחה שרדו. זה חשוב בהמשך.
כמה שנים לפני כן, ההורים שלי עשו שיפוץ בבית. הם שברו קירות, הזיזו חדרים, החליפו רהיטים. הבית שגדלתי בו הפסיק להתקיים הרבה לפני שנשרף.

פעם גרתי מספר חודשים בפריז, בחדר קטן עם מטבחון, מיטה וארונית. מלבדי היו בחדר מעט בגדים, מחשב, סט כלי אוכל אחד, נייר אריזה עם ציור של אוצ'לו שתליתי על הקיר בתור תמונה, אולי עוד משהו.
כשחזרתי לישראל הופתעתי מכמות החפצים שארבו לי בבית. ספרים, דיסקים, רהיטים, כלים, מכשירים, בגדים, זכרונות, כל כך הרבה דברים ששכחתי מקיומם, שלא היו קיימים כלל.

כמה שנים לפני כן, קיבלתי מתנת פרידה מחבר. פסל של בודהא שנקנה בחופשה בתאילנד, עוד הרבה לפני שהכרנו.
לבודהא, חתיכת עץ צבועה ומוזהבת לתיירים, יש אצבע אחת שבורה, והצבע מתחיל להתקלף ממנו. הוא עומד בסלון שלי, מזדקן איתי, שומר עלי. אולי.

※

אחותי נפטרה. היא גרה בדירה שכורה. היינו צריכים לפנות את הדירה מהר ככל האפשר.
לקחתי מזכרות:
פיסת בד בדוגמת פייזלי שהיתה תלויה על הקיר – זכרתי שבצעירותה היתה אחותי משתמשת בה כחצאית מעטפת.
נר נשמה חדש – היא בוודאי התכוונה להשתמש בו ביום השנה של אבא שלנו.
מחדד דקורטיבי – בן אחותי זוכר שאני הבאתי לה אותו כמתנה – אני לא זוכר אם זו אמת או לא.
כוס קריסטל שהיתה של סבתא שלי ושרדה את השואה.
בן אחותי לקח גם הוא כמה דברים.
עכשיו יש אצלי בארון מגירה אחת עם דברים שלה, אצלו מגירה אחת עם דברים שלה, ובבית של אמא שלי יש צילומי ילדות שלה, אלה שלא נשרפו.
שאר חפציה בחנויות וינטאג' ובמזבלות, אני משער.

יש לי מגירה אחרת, בה אני מחזיק את השעונים של אבא, שני ארנקים ישנים שלו, את האולר השוויצרי שלו, את תמונת הפספורט האחרונה שלו, ואת הטי־שרט שאותה קרע לי הרב בלווייה שלו.

יש לי סוודר שקניתי בלונדון לפני שלושים ושלוש שנים. אני עדיין לובש אותו בחורף. באופן תמוה, הוא נראה כמעט חדש. לפחות בעיני.