עינת עריף-גלנטי

הרהורים על העכשיו

ההווה באופן טבעי אינו קיים כי בחלקיק שניה הוא נעלם ונשאר בגנזך זיכרון העבר. העתיד עוד צפוי להגיע והוא מתחדש בכל רגע כך שההווה מתחלק בין עבר לעתיד.
ובכל זאת מבחינת תחושת האדם העכשיו חי וקיים ולא רק שהוא חי וקיים אלא הוא תופס לעצמו נישה בתא הזיכרון הופך לנתון המצפה ליום בו בעליו יהפוך אותו למידע.
השאלה עד כמה המידע הזה יהיה ריגשי ואותנטי לאשר התרחש בעבר, ועד כמה הוא יכול לחיות את העכשיו של אז.
אני זוכר עצמי עומד בפיאצה נבונה ברומא בירת איטליה רעייתי עומדת לצידי וכולי געש רגשות הן מהאווירה שספגתי שם באותו הערב, מהאנשים שראיתי, מהריחות שהרחתי, עמדתי שם בפיאצה נבונה על אחת המרצפות הצבעתי עליה עם הרגל שלי ואמרתי לאשתי:
"המרצפת הזאת, יודעת את מה שאני מרגיש עכשיו. היא יודעת כי היא מתחתיי וסופגת את האנרגיות שבי היא יודעת כי היא דוממת. היא רק סופגת ומשמרת היא לא מעבירה דבר מכאן לשם, היא לא מדברת ברוח הנושבת על פניה. היא דום שומרת את שהיא סופגת ממני עכשיו.
את רואה אותה את המרצפת הזאת? היא כרגע כל עולמי. היא תזכור ואני אזכור רגע זה. נכון יותר אני מאוד רוצה לזכור את הרגע הזה בו נתתי דעתי על מרצפת אחת מתוך רבות הנה זו שרגלי עכשיו מונחת עליה ואני מודע לכך ומרגיש בכך וכולי אחד עם המרצפת הזאת

נסענו לארץ ואמרתי לאשתי
" את זוכרת את פיאצה נבונה ואת הרגל שלי המונחת על מרצפת אחת מרצפת שריכזה אל תוכה את כל רגשותיי ומאוויי? הייתי הרי באופוריה. אני רוצה שוב לחוות את אותו הרגע אך זה לא זה, זה אולי דומה, אולי תואם זיכרון, אך לא בדיוק זה.
כשעמדתי אז באותו ערב והסתכלתי על השעון והנחתי את רגלי על אותה מרצפת ושטפתי אותה בעיניי וגמרתי אומר בלבי לזכור את הרגע הזה לזכור אותו; את המרצפת ואת מיקומה בין מרצפות הפיאצה. לזכור לשבועות חודשים ושנים האמנתי שכך אכן יהיה.
המסקנה אי אפשר להנציח את הרגע אפשר להכניס אותו לזיכרון ולשלוף אותו משם כתואם רגע שהיה אך לעולם זה לא יהיה אותו דבר.
אני מאמין שלו הייתי מביט בתמונה או בצילום בו רגלי מונחת על אותה אבן אפשר ועומס הרגשות והחוויות מהעבר של אותו עכשיו שהיה יתעצם בעיניי ובלבי אך אני גם מאמין שלעולם לא אצליח לחוות את אותו "העכשיו" של אז בעכשיו של היום.