מילה קטנה, כמו פעוט, שבכוחה להדוף כוחות עצומים, כמעט את כולם. גלימת אותיות כאפוד מגן. למדנו, בעיקר במחוזותינו, להשתמש בה בגדול. כמחילה וגאולה במערכה על קיומנו.
המגרעת הכי גדולה של הטעות היא פוטנציאל ההרס והחידלון הטמון ביסודה. אבל כשהיא לא בשיאה ,הטעות מרצפת את שבילי החיים כזבל המדשן את האדמה שמתחת לרגלינו.
לא ממש חושבים על טעות. יותר חושבים איך להימנע ממנה, לעקוף אותה, לא להכיר אותה בכלל. ובכל זאת היא מגיעה. מסתננת דרך חריצים נימיים באותם שברי שניות בהן ההתרגשות מציפה את ההיגיון.
פה נפלה טעות ושם נפלה טעות ואף אחד לא מרים אותן. אף אחד לא אוסף מההרים, העמקים, הגאיות, הכבישים והמדרכות את הרסיסים השקופים של פיסות המחשבה השבורות שעוטפות את טבע האדם.
אם היינו אוספים את הנתזים שלרגלינו וקוטפים אותם מעל לראש, לפני השכחה, היה נבנה מגדל גבוה שבסיסו צר וסופו רחב – פירמידה של טעויות שאין ספור כמותה מפוזרות במרחב. שבירות ומחכות לאפשרות להגיח שנית. ושלישית ורביעית. הטעויות אוהבות לחזור.
חרף כל הטעויות אנחנו ממשיכים לנשום. שואפים אותן עם בליל פרודות האוויר והאבק שנכנסים בתנופה לתוך מערכת הנשימה. משהתבייתו ונצמדו לצינורות המוליכים להבנה, באורח פלא כל הסטיות והשגיאות מאירות את הדרך הנכונה. על הכוכב הכי קרוב אלינו, שבטעות לא הגענו אליו, מחכים שהטעויות יהרגו אותנו. אבל טעות, הן מטעינות (מטעות) אותנו כל הדרך במרוץ אל הסוף.
שמיים ומים, אדמה ועצים, אנשים וטעויות. אולי העננים הם מצבורי טעויות שהתאיידו ועלו לחלל כדי לפנות מקום לחדשות, טריות יותר. קטלניות יותר. והלוואי שזו טעות. לא רק לאנשים יש טעויות. הטעות של הדולפינים רודפת אותם עד החוף. צפוף מרוב טעויות, עם רובן אפשר להתמודד. טעות פרוידנית – לא שלנו, של הלא מודע. טעות כתיב, שינוי במשמעות, מסוכן, אבל לרוב המשמעות כבר לא פה.
הגרועה ביניהן היא הטעות שלא בטעות. זו שמלווה בדחף בלתי נשלט להפריע למהלך החיים והיופי. טעויות שנופלות בצד אחד של המגרש. כשלטועים היא ניסיון שהצליח.
לא נכנסתי לגרעין הטמון בעומק הטעות כדי לא לטעות ולהטעות. וכאילו שיש איזו שליטה עליה. הטעות היא בדיעבד וכל מחשבה עליה מפעילה אותה מחדש.
יוצא מן הכלל, צריך להכריח אותך לכתוב עוד,
פשוט נפלא, כותבת כמעט על גבול השירה