כל שלישי וחמישי אני קוצצת דשא ברחבי העיר, ככה אני רגילה. מה לעשות, גדלתי במושב, וכשיש לכם חצר אבא מבקש שתטאטאי את המדרכה, ואמא מבקשת שתעזרי לה לנקש עשבים בגינה. לקצוץ דשא תמיד התנדבתי. בעיר זה לא קורה. להשקות את העצים בככר למטה? לטאטא את הכניסה לבניין? למה אני? בעיר האחריות הציבורית שלנו מתבטאת במקסימום לא להשליך בה אשפה.
אז ב-2006, כפעולת מחווה לאחריותו של האזרח על המרחב העירוני הציבורי בו הוא חי, וכמחאה על אפס אחריות שהציבור לוקח על המרחב הזה, קצצתי דשא בשדרות רוטשילד בתל-אביב ועל האי התנועה בואכה שדרות ירושלים ביפו. מה לעשות, ככה אני.
פרט (לא בפוקוס מכוון) מתוך עבודת הווידיאו "אני אקצור", מורן שוב, שד' ירושלים, יפו , דצמבר 2006
מעניין ויפה.
אני חושב ששנים לא ראיתי את המכסחת דשא המדהימה הזו… זה כנראה אומר משהו.
בכל מקרה, אני חי עכשיו ביפן ויצא לי להתבונן על השכנים שלי בעת הטיפול בגינה וברחוב, המרחב הציבורי גם בעיר כמו טוקיו חשוב וחלק בלתי נפרד מהחלל הפרטי האישי.
היפנים יוצאים אל הרחוב ומנקים, קוצצים, מסדרים את הגינות המופלאות שלהם כנראה מתוך תפיסה שהכל שלם והדשא בשדרה ליד הבית משפיעה על הפנים.
יופי של תמונה, תהני מהקיצוצים :)
פנטסטי מה שאתה מספר. ההבנה שלהם שהכל חלק משלם. תודה.
באג בגידול..
גדלתי בסביבה כפרית, והיה לנו דונם דשא שאבא שלי חשב שהכי נכון זה לנכש אותו בידיים. להוציא עשבים. ומאז אין לי אפשרות לשבת בשום מקום בלי לראות את העשב פרא ולנכש אותו: אדנית עירונית, עציץ בבית קפה, או סתם עשב שהתחשק לו לגדול שלא במקום. אבל אכן.. כל כך חבל שיש אפס אחריות ציבורית. הייתי מוציאה כיתות למרחב הציבורי ונתונת להם לפעול.. דרך קבע, שעה בשבוע.. ברחוב. לא רק כמנקים-או כמנכשים- פשוט כמתייחסים!
אפי, ההצעה שלך קלאסית, הכרחית. בואי נקדם אותה
קול.
מדברות ע"פ וחושבות יחד.