עופר כהנא

ברובד הגלוי, כשאדם הולך למופע מחול, שיעור קבלה או טיפול שיניים, הוא הולך כדי לקבל משהו – הנאה, ידע, הקלה בכאב. ברובד העמוק יותר, בדרך כלל באופן לא מודע, הוא הולך לכל אלה כי הוא מרגיש שראוי שיהיו בעולם ריקוד, לימוד וריפוי. למעשה, כל אחד מאתנו הוא ספונסר שמסתובב בעולם ותומך באומנים, תהיה אומנותם אשר תהיה – הנעת הגוף, הוראה, ראיית חשבון או מה שזה לא יהיה (זו תמיד חידה, מה מביא את בני האדם לבחור את העיסוק שלהם ואת האופן שבו האישיות שלהם תופיע בעולם).

גם מעצבים הם אמנים. הבמה שלהם – המקום שבו הם פועלים כיוצרים – היא החומרים המעוצבים של אנשים וארגונים אחרים. זה יוצר מורכבות מסוימת, ידועה. מזמיני עבודת העיצוב צריכים להבין היטב את תפקידם – המוצר שלהם, הרעיון שלהם, הארגון שלהם נולד, בין היתר, כדי לתת הזדמנות ובמה למעצבים ולאפשר להם להתגלות ולהופיע בעולם.

מעצבים לא נותנים שירות. זו טעות להתייחס למעצבים, ולמעשה לכל אדם אחר, כאמצעי, ככלי להשגת מטרות. מעצב גדול שזכיתי לעבוד אתו אמר לי פעם שהדבר היחיד שבני אדם יכולים באמת לתת אחד לשני זה את הייחודיות והחד פעמיות שלהם. לכן מזמיני העבודה צריכים להותיר למעצבים חופש פעולה מלא. להגיד להם מה הם צריכים ואז לקחת כמה צעדים אחורה ולהתפעל ממה שיוצא. אפשר כמובן לדבר ולחשוב יחד וכיוצא בזה, בתנאי שכל אחד יודע את מקומו.

תרבות הצריכה האגוצנטרית ותודעת השירות המורעלת שהיא מכתיבה חלחלו לתוך המובן מאליו של שדה היצירה שלנו ורבים מאתנו הפנימו אותה לחלוטין. רואים את זה. הכול נקי וחלקלק מדי, מקצועי ונטול חיכוך.

מעצבים הם אכן אומנים, אבל הם צריכים להוכיח את זה, להרוויח את זה ביושר. הם צריכים לחדד ככל האפשר את האישיות הייחודית שלהם, לחפש דרכים חדשות להשתמש בבמה שניתנת להם, להימנע ככל האפשר מקלישאות וחזרות ועיצוב סרק, להוכיח שניתן להגיד, באמצעים מילוליים וחזותיים, דברים בעלי משמעות ולשאול שאלות מהותיות על בני אדם ועל היחסים ביניהם.

☼ עוד מאת עופר כהנא ← בלי עוד לוגו