אנטייטלד מארח את טל סופיה

פומ"ו (2) – באנגלית זה כמובן עובד יותר טוב (עוד נחזור לסוגיה הזו), יש להם, שם בניכר, צירוף מילים המכיל את הפספוס של דבר מה מהנה (missing out), והתוספת החדשה היא רק החדרת אלמנט החרדה – הפחד שמא אנו בכל רגע נתון מפסידים משהו מוצלח יותר שהיה יכול להושיע אותנו מהשיממון היומיומי שהוא חיינו.
כל מי שנדרש במסגרת מסויימת ליצור משהו, כל דבר שהוא, (3) חווה כבר את השכלול של הפומ"ו, אנו לא חרדים שמא אנו מפספסים משהו, אבל החשיפה המוגברת לכל דבר שנעשה סביבנו כל הזמן, מבעירה את החרדה שהכל כבר נעשה. מוזיקאים ומעצבים, שניהם באותה תסבוכת – הרי כמה פעמים כבר נאמר המשפט "היום כל ילד עם מחשב יכול לעשות את זה" או "היום זה לא כמו פעם". ובין אם "זה" מתייחס לעיצוב או למוזיקה, זה לא באמת משנה, הנזק כבר נעשה. הרף הורם והתחרות אינסופית, ויכולת השיפוט המוסרי שלנו בין טוב לרע אינה עומדת בקצב.
כסטודנטים, המצב הופך מסובך עוד יותר, בכל הנוגע למפלסי חרדה – אנו לא רק מתבקשים ליצור משהו חדש, מעניין, באותו עולם שהכל כבר קיים בו, אלא שלעיתים קרובות אנו מוקפים בחבורה של דומים לנו, מוכשרים כמונו, שהתבקשו ליצור את אותו הדבר בדיוק. וגם בשנה ד', במיוחד בשנה ד', אני מרגישה שאני לגמרי חדשה בעולם הזה, שאין לי עדיין תיק של יכולות וכישורים גדול וכבד מספיק בכדי להיות לי כעוגן בענן הסופה הזה – אני מתעופפת לי בעולם עם פאוץ' וקצת. ובשנה ד' אני לא רק נאבקת עם העולם, ועם סטודנטים אחרים, אני נאבקת בעצמי – אני כבר עשיתי את זה, אני, איך לעזאזל אני כבר מחדשת לעצמי? (4)
–
וגם הרי באמת באנגלית זה נשמע יותר טוב, ונראה יותר טוב. אולי כי העין והאוזן כבר רגילות שכך זה היה וכך זה יהיה, וגם כי לכולנו באמת כבר נשבר ואנחנו רק רוצים כרטיס החוצה הרחק הרחק מפה, רק לקצת, כי אין כאן כלום, במדבר התרבותי הזה שקראנו לו בית, ואין עם מה או עם מי לעבוד, ומה לעזאזל נעשה עם תיק עבודות שהוא כולו בעברית? ולמי נמכור את הדיסק הזה עם כל הח' והע'? (5)

לעדן בן זקן, מתמודדת בכירה בתוכנית אקס פקטור (אני לכל אורך הדרך, אגב, קיוויתי שרוז תזכה בתחרות ועדן תזכה בתהילה) חזרו ואמרו שהאנגלית שלה לא מספיק טובה, שהישראליות והעממיות הם הכתמים המטאפוריים על האוברול המנומר שלה, עור שלא ניתן להופכו. הציעו לה להיות העתק גמור של שם (אנגלית נטולת רבב) או של פה (שירי ישראל הישנה והטובה), ואלו הן אפשרויות קיצוניות, ומשעממות למיד, המונחות בפנינו תדיר. (וגם, בקריצה – תהיו עצמכם! עשו את מה שאתם אוהבים!)
כסטודנטית, אני מניחה, אני עדיין שבויה בתפיסה רומנטית – כזו המקנה משמעות מיסטית למילה "אתגר" ולמילה "כישלון", ולשאלה "מי אני, מה אני עושה?" עדיין יש חשיבות בעיני. הייתי רוצה להאמין שהאמת העגומה היא שהשאלות הללו ימשיכו לרדוף אותי, כפי שהן רודפות אותי כאישה, כאומה, כדת, כלאום, כפי שהיא רודפת מיעוטים ולאומים אחרים. הייתי רוצה להאמין באמת העגומה הזו, כי אלטרנטיבה מלאת תשובות היא אלטרנטיבה עגומה עוד יותר.

1 – גם הטקסט הזה הוא מאבק לכתיבת משהו על רעיון שהכל כבר נכתב על כך. הטוויסט האירוני הוא שכבר כתבתי משהו דומה בהקשר אחר.
2- FOMO – fear of missing out
3 – המחשבה הזו כמובן תקפה לכל סוגי היצירה – מאומנות מופשטת ועד כתיבת תזה, אבל היא רלוונטית במיוחד לאלו שהמחשב הוא הכלי הכי בסיסי שלהם. אני קצת בכוונה מזניחה פה סקטור שלם של בעלי מקצוע שאינם נדרשים לעסוק במחשבות נוגות באשר למהות היצירה, וכנראה טוב שכך.
4 – הערת-השוליים הראשונה רלווטית גם פה.
5 – ללהקה הישראלית ועדת חריגים יש תשובה מפורטת לשאלה הזו.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: הדס זהר ← הסגנון חשוב, הסמל פחות