קלישאות תופסים… מייד. אלא שיש גם תופעות… לוואי? המממ. קלישאות עושות את העולם דק כמו נייר, כאילו… חסר צבע, תפל כמו… שלולית של… פיפי. עולם שבו שולטות רק… אה, תאוות, ותאוות ו… טמטום… אינסופי…
צוטט ע"י עופר כהנא
„
קלישאות תופסים… מייד. אלא שיש גם תופעות… לוואי? המממ. קלישאות עושות את העולם דק כמו נייר, כאילו… חסר צבע, תפל כמו… שלולית של… פיפי. עולם שבו שולטות רק… אה, תאוות, ותאוות ו… טמטום… אינסופי…
קלישאות הן דבר נפלא, פואטי ומזוכך. פנינים קטנות שמכילות את נקודת המפגש של התבונה הקולקטיבית של האנושות כולה.
הן מקיימות את הממוצע המושלם של האופי, תשוקות ומחשבות של כולנו.
אם הייתי צריכה לשלוח קפסולה לחלל שתסביר את תמצית הקיום האנושי הייתי ממלאת אותה בקלישאות.
ופיפי זה לא תפל, זה אפילו די חריף ועוקצני. מים זה תפל.
הקלישאה הכי גדולה היא לפחד מקלישאות.
יפה אמרת. אני חושב שהבעיה עם קלישאות היא שהן מורכבות מן המכנה המשותף – חכמת ההמונים. והמכנה המשותף תמיד יהיה נמוך (ר"ע יו טוב). הקלישאות הן מה שנשאר מאחור ממשהו שאולי פעם היה טוב והיום כבר לא מאתגר. לא אותי לפחות…
אני לא חושבת שהמכנה המשותף הוא נמוך אלא ממוצע. (לא אנחנו כמובן, אנחנו שונים ומיוחדים). אחד המדדים של יצירה טובה הוא התקשורתיות שלה. וכדי לתקשר צריך לדבר בשפה שכולם מבינים. (יש קלישאות שקיימות בכל השפות ויש משהו משמח בלגלות את זה)
ואולי אותו מכנה הוא לא ממוצע בכלל אלא פשוט- בסיסי.
אני חוששת שרוב הזמן אנחנו עסוקים בלהתחכם ומפספסים את המובן מאליו- שהוא לא תמיד מובן מאליו. איכשהו הדברים הטובים באמת הם תמיד נורא פשוטים. אז נכון, יש הבדל בין פשוט וטוב ובין קלישאה מאוסה.
אבל הוא הבדל של סמנטיקה. ושל קונטקסט.
אפשר כמובן להתעקש על אנינות-לא-קוהרנטית ולחלוף לכולם מעל הראש כדי שיחידי סגולה מפותחים כמונו יבינו אותנו וירגישו נורא מיוחדים. וגם זאת קלישאה.
טוב, זה כבר יוצא מעניין הציטוט אבל שפרה גורמת לי לחשוב על שני דברים:
1. יש מצוקה באמנות – האמנות שמוצגת לאמנים. הבועה שבה. נדמה לי שבימינו יש יציאה מתוך המוזיאון לרחוב, או לפחות ככה אני רוצה לקוות. שהחיים הופכים להיות החלל. לאינטרנט יש חלק לא קטן בזה. העובדה שאני יכולה פשוט לראות דברים שמעלפים אותי במסך בבית משנה דברים, משנה קצת את חוקי המשחק, אצלי לפחות.
2. שדברים פשוטים/קלים זה טוב. יש לנו איזו נטייה אנושית לחשוב שבשביל משהו שיהיה טוב צריך להיות קשה. אני מתאמצת לזכור את זה שזה לא ככה. שמשהו שהולך בקלות – זה טוב.
שמחה על זה שיצאנו למסע מרחק כמה מילין ומילים מהציטוט :)
דוגמאות שפרה, בבקשה, דוגמאות.
–
ואם קלישאות זה טוב, והקלישאה הכי גדולה זה לפחד מקלישאות, אז לפחד מקלישאות זה הכי טוב. לא? הרי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה וגם לא לתפוס את החבל בשתי קצותיו – יש גבול לכל תעלול. מצד שני, רק חמור אינו משנה את דעתו וירושלים השלמה היא בירת ישראל הנצחית.
הנה הציטוט המלא, שעושה את הטיעון יותר עסיסי:
–
"בטוסקנה צילמנו גבינות. היינו חייבים למצוא איכר מקומי כזה, חרוש קמטים, אותנטי, כאילו? ומחברת הניצבים במילנו שלחו לנו איזה יאפי צעיר, הומו שנראה כמו דוגמן חליפות. מסתבר שה-fucking תמונות התחלפו לנו."
…
"אין איכרים אותנטיים יותר, מסתבר. בדקתי. האיכר האותנטי האחרון מת מתישהו בסוף שנות השמונים. אז היינו חייבים לאפר את דוגמן החליפות המחורבן…"
…
"איטליה זה… מגדל פיזה, זיפי זקן ופסטה. צרפת…? באגטים, טור אייפל, אקורדיון. אפריקה… ספארי, פילים, ו…כן. תנו לי מדינה ואני אתן לכם קלישאה."
…
"בשלושים שניות של פרסומת ההימור הכי בטוח הוא קלישאות. קלישאות תופסים… מייד. אלא שיש גם תופעות… לוואי? המממ. קלישאות עושות את העולם דק כמו נייר, כאילו… חסר צבע, תפל כמו… שלולית של… פיפי. עולם שבו שולטות רק… אה, תאוות, ותאוות ו… טמטום… אינסופי…"
רגע, ראשית- הרשה לי להסכים עם טליה (שמסכימה איתי, מה שהופך את ההסכמה שלנו להדדית ונעימה ביותר).
ושנית- הציטוט שהבאת גדוש במה שאני הייתי מגדירה כאייקונים ולא כקלישאות. ולאייקון- אני בטוחה שתסכים איתי- חייבת להיות נוכחות מובנת מאליה.
קלישאות שעובדות בתוך הקונטקסט שלהן: זה שדארת וודאר הוא אבא של לוק (פרויד חשב על זה קודם), זה שגברים מתלבשים בבגדי נשים בכל הזדמנות (תודה שגם אתה מתחפש בכל פורים לבחורה….) וזה עדיין מצחיק אותנו (משום מה), תום וג'רי (מה? חתול שרודף אחרי עכבר? כזה עוד לא ראיתי), פאמילי-גאי, (משפחה בפרברים עם שלושה ילדים וכלב זה לא שיא החדשנות התסריטאית, לפחות הם לא צהובים), ובחורות יפות בתפקידים ראשיים, וסרטי פורנו ומשחקי כדורגל.
וזה שאובמה הוא נשיא, (כאילו- נשיא שחור- לא נמאס? תיכף תגידו נשיא-אישה. די, תחדשו)
אני עם שפרה (וטליה).
בעיני קלישאות הן גנים של תרבות. ובמובן הזה גם אני ללא ספק הייתי עושה כמו שפרה: "אם הייתי צריכה לשלוח קפסולה לחלל שתסביר את תמצית הקיום האנושי הייתי ממלאת אותה בקלישאות." (אני מצטטת כי לא יכלתי לנסח את זה יותר טוב..).
אם באמת מסתכלים על קלישאות כמייצגות תרבות, מעניין לבחון את העמידות שלהן לאורך זמן. יש כאלה ששורדות, ויש כאלה שנשארות מאחור, והן משקפות לנו את השינויים שעוברים עלינו, כחברה. בגלל זה, בעיני, קלישאות יכולות אולי להיות נדושות, אבל הן אף פעם, אף פעם לא משעממות. זה ופיפי. :)
הדיון קצת סטה באמת, אבל זה קצת דומה בעיני לעובדה שסטריאוטיפים הם הרבה פעמים מבוססים והם כלי חברתי. צריך להזהר, צריך סופר להזהר עם זה. ובכל זאת, אפילו נדמה לי שלמדתי על זה באיזשהו קורס מבוא לסוציולוגיה כלשהו שמדבר על הסטריוטיפ ככלי חברתי. אני רוצה לצאת לדרך עם כמה הנחות יסוד, אני גם אשמח להתבדות אחר כך, אבל זה בסיס שמאפשר לי להתחיל.
יו, נמתח לי המוח מהרצף הלוגי הלא מאפשר הזה.
דארת וודאר כאבא של לוק זה חזרה על מבנה נראטיבי שגור (באמת קצת עלוב); איך גבר ספציפי, שאנחנו מכירים היטב, ניראה בבגדי אישה, זו חוויה חדשה ומעוררת בכל פעם מחדש – הרעיון נדוש אבל הביצוע הקונקרטי תמיד אחר; אותו דבר בתום וג'רי – החתול והעכבר זה רק המבנה, סיפור המסגרת, מה שמעניין זה ההמצאות האינסופיות של צורות המאבק ביניהם. פאמילי-גאי? עד היום לא ידעתי על קיומה של הסדרה הזו. הצצתי ביו-טיוב, משעמם.
אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו על מה אנחנו מדברות. לא כל התנהגות אנושית רפיטטיבית זה קלישאה. כדורגל, פורנו, יפות בתפקיד ראשי, חגים, טקסים, ארוחות בוקר, אפילו השמש זורחת בכל בוקר. יש מרכיב הכרחי של חזרתיות, גם בטבע וגם בשפה. בלי זה אי אפשר היה להבין או לעשות שום דבר.
ההגדרה המילונית של קְלִישָׁאָה היא: ביטוי או רעיון נדושים, לא מקוריים, שכבר הובעו פעמים רבות ואין בהם כל חידוש, שמשמעותם נשחקה מרוב שימוש ולכן איבדו מיעילותם או מעוצמתם.
ספר או סרט גדוש בקלישאות באופן לא ביקורתי זה נזק מנטאלי. בנאדם שכל משפט שלו זו קלישאה הוא מפגע תברואתי. אפילו ההגנה ההרואית שלכן על קלישאות נובעת מהצורך להגיד משהו חדש.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=152463