פגישת עבודה. ברביעי שעבר היתה לי פגישת עבודה במוזיאון ישראל בירושלים. בקשתי שיאשרו לי כניסה לאופניים. אישרו. חשבתי שאכנס דרך כניסת העובדים, אבל לא, אמרו לי תכנסי מהכניסה הראשית. וכך מצאתי את עצמי, מובילה את אופניי בבטחה, אבל כאילו מקיימת פעולה אמנותית מחתרתית: חולפת על-פני אנשי הבטחון, חולפת על-פני הקופות, דרך קארדו העתיקות, בין קהל שוחרי אמנות ותיירים, משמאל לאולם התערוכה של הורדוס, מימין לאגף העתיקות, לקראת פסל נמרוד. נמרוד! גבירותיי ורבותיי, נמרוד! והורדוס, כבודו במקומו בהרודיון מונח, אבל יראת האופניים שלי נתונה היתה לנמרוד.
עבודת אמנות. מה זה היה אם לא עבודת אמנות? פעולה אמנותית, פרפורמנס, דואט-מיצג: נמרוד – הצייד הצנום, סמל הכנעניות שפיסל ב-1939-1938 מאבן חול נובית יצחק דנציגר, נמרוד האינטלקטואל בין הציידים ואני באופניי, סמל לאני לא יודעת מה.
בעבודת הווידיאו שלו "I'd give it to you but I borrowed it" מ-2007, מרכיב גיא בן נר ביחד עם ילדיו בעת ביקור במוזיאון, אופניים, מפיסות אופניים שמרכיבות יצירות רדי-מייד מפורסמות (גלגל האופניים של דושאן, ראש השור של פיקאסו, בין השאר). אחר כך הם יוצאים יחד לרכב מחוץ למוזיאון. הרגשתי כמעט כמו בסרט של בן נר. אם הייתי יודעת שזה עומד להיות המסלול שלי באותו יום הייתי מביאה אתי צלם שיסריט את המסע.
קרוב לצלחת. אני לא יודעת מה חשבו לעצמם המבקרים בראותם אותי; אני מעריכה שזו פעם ראשונה שהם רואים בחורה (הייתי לבושה אלגנט, לפגישה) מובילה אופניים בתוך מוזיאון. אבל אני לא הייתי מבקרת רגילה באותו יום, אלא הגעתי לפגישת עבודה מאחורי הקלעים; קרוב לצלחת. לפני שנתיים, בסיור מקצועי של מנהלים אמנותיים, אירח אותנו מנכ"ל המוזיאון, מר ג'יימס סניידר, לשיחה נעימה ליד ידידינו נמרוד. אל סניידר הצטרף גם כלב הפודל שלו, שהסתתר כל הזמן מאחורי רגלו הימנית של אדוניו כי הריח שנמרוד זומם לצוד אותו. הצטערתי שמה שמותר למנכ"ל אסור לאחרים.
כבר היו תקדימים לכלבים במוזיאון (גל ויינשטיין, מוזיאון הלנה רובינשטיין, תל-אביב, 2005), ויש תקדימים גם לפילים (דגלאס גורדון, גלריה גגוזיאן, ניו-יורק, 2003). אני לא יודעת בעניין אופניים, אבל אני מבטיחה לכם, שקרוב לצלחת, בשעות שאנחנו לא יודעים, ולא יעבדו עלינו – מתרחשים במוזיאונים גם דברים אחרים.
את צודקת. ואולי זה בחיים בכלל, אבל בטח במוזיאון, כשחושבים על זה, כל פעולה שלנו היא סוג של הצהרה, גם אם אנחנו לא מתכוונים. כי כשחושבים על זה, גם כשאנחנו נכנסים לשירותים הציבוריים (לפחות הגברים שבינינו) ומשתינים אל תוך המשתנה, אנחנו משתינים בתוך המוזיאון! ממש לוקחים את מרסל דושאן עוד צעד קדימה! אמנם בסמכות וברשות, אבל עדיין, גם דושאן בסופו של דבר שם את המשתנה שלו היכן ששם באישורה של ההנהלה.
"כל פעולה היא סוג של הצהרה". זה נכון אפילו לא כי אנחנו מצהירים משהו אלא משום שפעולה היא שפה שהצופים בנו יכולים לקרוא. את המחשבות שלנו לרוב אי אפשר לקרוא אבל את הפעולות שלנו כן.