ישנם מעט מצבים בהם יש לנו את האפשרות כצופים מבחוץ להבין מה מרחש מבפנים, דוגמה לכך ניתן לראות בצנרת המעטרת את מבנינו.
אותה צנרת המשמשת לתשתית, נראית לעיתים כוורידים חוץ עוריים של החיים במבנה, מסגירה היכן כל פעולה מתבצעת, היכן השירותים והיכן כיור המטבח. איזו דירה עברה הרחבה ואיזו פיצול, הנתונים גלויים והמבנה מחצין עצמו לעיני כל השאלה היא רק מהו המבט. שכן ניתן להתייחס לאותה צנרת כאל חוסר שלמות בולט, פרטים שלא טופלו בשלב התכנון, מקום עליו גדלים שיחים מטפסים במקרה הטוב או מקור לזיהומיים גראפיים במקרה הרע.
אך ישנה אפשרות למבט אחר על אותו מופע, אותו מקום שנמצא מחוץ לתוכנית הוא החופש. השרברב בוחר ביד חופשית מה לעשות וכיצד, אילתור על גבי אילתור של צנרת בקוטר 1,3,5 צול כנה יותר ורלוונטי מאשר מרפסות ברוח הסגנון הבינלאומי או שדרות של דקלים. אותן תשתיות חיים אפורות משקפות לא רק את מה שהן משרתות אלא גם את הסביבה בה הן חיות.
זה עושה לי אסוציאציות ויזואיות להקבלה לגוף האדם. היה מוזר עם כל הורידים שלנו היו בחוץ…
סתם מחשבה שעלתה לי
בעוד שהברירה הטבעית לא איפשרה לעורקי או וורידי הגוף להתפתח מחוץ לו, מעניין שדווקא רעיון זה קסם בעיני הברירה האנושית (והישראלית בפרט).
מהסתכלות שטחית נדמה שרוב התל-אביבים גרים בבתים שנבנו לפני המצאת החשמל, המים הזורמים, הביוב והגז – אחרת איך אפשר להסביר את ההחצנה המוגזמת הזאת, הגורמת לכל צד בניין להיראות כמו מפת האוטובוסים של מרכז ירושלים?
אותי ההחצנה הזאת מרתקת, אם תרצו אפשר לקרוא לזה ה"ורנקולר התל אביבי". היא מזכירה לנו שמבנה (כמו כל מכונה טבעית או מלאכותית אחרת) הוא לא מערכת אחת אלא סדרה של מערכות נפרדות שמורכבות אחת על גבי השניה בסופרפוזיציה. העובדה שלמערכות האלה אין אורך חיים אחיד יוצרת את הצורך במעקפים, אלתורים, הדבקות וכל שאר הדברים שעושים את החיים יותר מעניינים.
מעבר לזה, ה"מעקף" הוא בלי ספק מושג מעולם התשתיות (וראו את הפוסט הקודם שלי בנושא http://untitled.org.il/?p=1443 )
שכל מהותו הוא ניסיון לפתור קונפליקט בין מערכות שמתנגשות.
מעניין… בעצם כל מי שמתערב במרחב הציבורי הוא מעצב?
אני מאד מזדהה עם מה שמאור כותב. למה כשאנחנו מסתכלים על קן נמלים נראה לנו שזה "חלק מהטבע" ואילו כשאנחנו מסתכלים על בניין זה נראה לנו "מלאכותי"? הרי אנחנו אורגניזמים ביולוגיים בדיוק כמו הנמלה.
אז נכון שיש הבדל בין חומר אורגאני לחומרים אנאורגאניים כמו הפי.וי.סי. בתמונה של יונתן, ובכל זאת – האם אי אפשר להסתכל על כל מה שהאדם בנה (לטוב ולרע) כאקסטנציה של הגוף שלו עצמו?
האם גוגל אינו המשך ישיר של המוח האנושי, "דיסק קשיח" קל חיפוש שהוא הרחבה של גבולות המוח? איך מגדירים את המוח? אם לרגע נעזוב את ההגדרה שלו של מילארדי תאים הכלואים בתוך גולגולת – האם אי אפשר להסתכל עליו כמכלול הידע של האדם?
ואם כך – אם אני יכול "להיזכר" בעזרת גוגל בשם של חברה שפעם הכרתי יותר מהר מאשר באמצעות התאים שלי שעובדים יותר לאט מן המכונות של גוגל – האם גוגל לא מתאחד עם המוח שלי, עם הידע שלי?
ואותו דבר על בניין ועל עיר ואפילו על תשתיות (אני מתייחס לפוסט של יובל). למען הסר ספק – זה שמשהו הוא הרחבה של הגוף שלי – זה לא אומר שהוא יפה או מוסרי – כמו גם הגוף שלי עצמו שאינו בהכרח יפה או מוסרי.
אמנם נכון כי כל אשר אנו עושים למעשה מייצר החצנה שלנו, הכלים המכאניים הינם הארכות של ידינו ו"הטכנולוגיות הן הרחבות של המערכות הפיסיקליות והעצביות שלנו" כפי שניסח מרשל מקלוהן. אך הדבר אשר ריתק אותי יותר מכל מתקשר עם מה שיותם אומר שכל אחד המתערב ופועל הוא מעצב, יש לו את השיקולים שלו ואת ההחלטות ולבסוף גם את התוצר.
אך בעוד שכיום התשתית מחוייבת כי תהיה חלק בלתי נפרד מהתכנון (ניתן לחשוב מה קורה ב7 בבוקר באינסטלציה של בניין מגורים בן 80 דירות), כאשר באים לטפל במבנה קיים, אזי היצירתיות מתגלה, בכל רובד של טיפול והמצאה כגון כבלי חשמל, צינורות מיים, אנטנות לווין וכל מי שיש לו מה להוסיף בעניין.
ואם בקצה אחד של הסכאלה ניתן לראות עבודות תשתית המועלות לדרגת אומנות (ע"ע בניין ז'ורז' פומפידו בפאריס) הדוגמאות שלנו הינן יותר צנועות, קפריזיות ובעלות חן מקומי….
מעניין מה יקרה לבניין בן 80 דירות עוד 80 שנה, איזה אילתורים יהיו לו ואיפה הם יבואו לידי ביטוי.
[לא יודעת למה, אבל זה הזכיר לי את תכנון המעליות המחודש שלא כולל את כל הכפתורים של כל הקומות, אלא רק מקלדת שבה צריך להזין את הקומה שאליה רוצים להגיע.]
ובתור אחת שגרה בבניין בן 80 שנה ולא 80 דירות ופגשה את פנים אחד הצינורות וראתה את המעקף שביצע האינסטלטור מהמרפסת הישר לשעון, אני מרגישה שותפה לעיצוב ולפשע.
זה הביא אותי למחשבה על חוסר המחשבה המושקע בתכנון היום. כאילו לשבת, לחשוב ולתכנן זה בזבוז זמן. את הזמן הזה צריך להשקיע בלבצע. ואם זה יתקלקל עוד כמה ימים, אז נעשה שיפוץ. וחוזר חלילה.
.
אני מוצאת את עצמי מתעצבנת על זה הרבה בנושאי עבודה (אני מעצבת גרפית), והצינורות בחוץ הן מטאפורה מושלמת למצב.