מאיר סדן

בימים האחרונים זוכים חברַי לעבודה, חוץ מלשמוע אותי זועק חמס ומקלל את המחשב, לשמש עכברי מעבדה בניסויים שאני עורך במסגרת תפקידי האירעי כמתכנת. כולי מתמלא פליאה בכל פעם שקורה הנס שתוכנה שכתבתי מתפקדת כראוי על מחשב שאינו שלי.

כאמור, נקלעתי למצב מיוחד: אני מתכנת. לא שזה קורה לעתים רחוקות מדי, אבל הפעם מדובר בתקופה אינטנסיבית במיוחד, ולוח הזמנים צפוף ודוחק. אין ברירה – אז אני מתכנת.

הדבר שתוקף אותי שוב ושוב בתקופות כמו זו היא ההכרה בהבדל המשמעותי בין צורות החשיבה הדומות לכאורה – עיצוב ותכנות: שתיהן יצרניות ויצירתיות; שתיהן משרתות תכלית מוגדרת מראש; שתיהן דורשות טכניקה והתמחות בתחומן.

המתכנת נדרש למטרה ממוקדת אחת: לגרום לזה לעבוד, כאשר "זה" הוא, לרוב, מה שהמעצב (והמאפיין) קבע. היצירתיות ההנדסית של המתכנת באה לידי ביטוי מאחורי הקלעים: תכנון נכון של האופן בו מאוחסן ונשלף המידע; שימוש באלגוריתמים פשוטים ויעילים ככל האפשר; סדר וניקיון בקוד המוער ומרווח כראוי. העיסוק האובססיבי בסוגריים, סוגרי סוגריים, סוגריים מרובעים, סוגריים מסולסלים, סוגריים משולשים, נקודות-פסיק וכן הלאה וכן הלאה, מזכיר את העיסוק בעימוד ספרי קריאה; החסרון שבכתיבת תוכנת מחשב לעומת עיצוב ספר הוא בקהל הקוראים – בעוד שאת הספר מפענחים בני אנוש עם מוחות מתקדמים יחסית, המסוגלים להתמודד עם אתגרים אינטלקטואליים כמו אי-דיוקים או נקודות שאינן ברורות לגמרי, את התוכנה קורא מחשב צר אופקים, נטול הומור, הנטפל לזוטות שבזוטות: פסיק שנשמט ברשימת נתונים, למשל, יגרום לו לעצור הכל, להקים מהומה (Syntax Error, בשפתו) ולסרב להמשיך עד שהמחדל יטופל ויבוא על תיקונו.

גם למעצב מטרה אחת, לכאורה ממוקדת גם היא – לתת לזה צורה, כאשר "זה" הוא הבריף: מסמך דרישות שיכול להיות כל כך מדויק שלא נשאר מקום לדמיון, או ערטילאי במידה כזאת שאין ברירה אלא להשתמש בדמיון. לרוב הבריף אינו כזה ואינו כזה – מצוינת בו מטרה עיקרית (למכור יותר, להגדיל נתח שוק, להעלות את ערך המניה, וכדומה), מטרה משנית (לעצב תדמית גרפית, לעצב קמפיין, באנר ומיניסייט…) וכל נתון הניתן מראש – עקרונות, אמצעים, תקציב וכיו"ב; על המעצב לקחת את מרקחת הנתונים הזו ו…לעצב אותה. עיצוב נחשב על-ידי רבים לתהליך אלכימי בו לוקחים כמות גדולה של אין ועושים כמות כפולה של יש; יכול להיות שיש אמת בדברים, אבל בדרך כלל מדובר בפעולה צנועה יותר, המסתכמת בלקחת את מה שיש, ולסדר קצת – כפי שסיכם ואמר דיטר ראמס, "עיצוב טוב הוא עיצוב מועט ככל האפשר".

אם היתה מכונה שמסוגלת לקרוא את שפת העיצוב כפי שמחשב קורא את שפת התכנות, היו חיי המעצבים משתנים בן-לילה. מעצבים, נסו לחשוב על זה כך: דמיינו את המורה הקטנוני והיבש ביותר מתקופת לימודיכם, שחגגתם את סיום הקורס בהנחייתו בשריפת עבודות וריקוד על המדורה, ועשו אותו שותפכם הנצחי לעבודה: תאמרו לו שלום בבוקר, תברכו אותו בהמשך ערב נעים, בין לבין תצטמררו בעת שהוא נושף בעורפיכם בזמן שאתם משחקים עם הרווח בין האותיות, וברגע שבו תיבת הטקסט שלכם תפספס את קו הגריד – יקום הוא אליכם ויסגור לכם את המחשב.

מעצבים הם מנוגה, מתכנתים ממאדים – אין ספק שאני מעדיף את גז המזגנים הלוהט של נוגה מאשר את השיממון הקר של מאדים, אבל מדי פעם נחמד לחזור לעיסוק הישן ולהיזכר מדוע זנחתי את שאיפותי להיות מתכנת מדופלם כדי להפוך לקוקו עם תסביך פונטים.

☼ עוד מאת מאיר סדן ← גאים להציג: אנטייטלד אובג'קט