הערב עבודה שלי תוקרן על הבניין הזה של פרנק גרי במיאמי ביץ', בסדרת הקרנות נפרדת העיר מיאמי מהתערוכה Unnatural שאצרה תמי כץ-פרימן. אני קוראת עכשיו את האוטוביוגרפיה של פטי סמית, וחושבת שהיה מצחיק אם היתה לי ביוגרפיה ובה פרק שנקרא "פרנק גרי ואני" והוא יספר שלרגע פרחי הפלסטיק המוקרנים שלי ליחכו את קירותיו, לרגע אזוב הקיר התמים והרך היה ענק, משתלט ומלאכותי.
בזמן ההקרנה אצלנו יהיה לילה, לילה לא שקט, גם אם יהיה שקט. קשה לישון במחשבה שפתאום תהיה אזעקה. קשה לישון בתקופת מלחמה, קשה לישון כשהרוחות סוערות, קשה לישון בתחושת פחד.
אתמול כשהאזעקה החלה הייתי בחוץ, השמיים המשיכו להיות כחולים, הרוח המשיכה להיות מלטפת ונעימה. הכל נראה טבעי ויפה ולא היה כך בכלל. ופתאום האירוע הזה שקורה בצד השני של העולם מרגיש לי טבעי להחריד. גם כשמהלך החיים מרגיש כאילו הוא מואט או נעצר על ידי כוחות עצומים, העולם נוהג כמנהגו וכל עוד אנו חיים, החיים מתעקשים למצוא נתיב מעבר ולהתקיים.
והמשפט שמתנגן לי בראש הוא מתוך "את חירותי" (ז'ורז' מוסטקי בתרגום יורם טהרלב): "להמשיך וללכת לי הלאה".
"החיים יפים כל כך. אי אפשר להסביר את התחושה הזאת. היא לא מעוגנת במציאות שאנחנו חיים בה. אבל הרי זאת אינה המציאות היחידה, יש עוד מציאויות מלבד המציאות שבעיתונים ובשיחות הנלהבות והשטחיות של אנשים מבוהלים. הרי קיימת גם המציאות של הרקפת הקטנה הוורודה-האדומה, ושל האופק הרחב, המצוי מעבר למהומה ולמבוכה של זמננו"
מתוך היומן המופלא "השמיים שבתוכי – יומנה של אתי הילסום 1941-1943"
תודה.
עינת כתבת מקסים. כל כך נכון… איך ממשיכים לחיות את האמנות כשבחוץ בוער? תחושת הדיסונאנס מתחזקת בימים שכאלה. מצד שני, דווקא עכשיו יש רצון להסתתר דווקא בתוך בועת האמנות; בעולם האמיתי יש כיפת ברזל ולנו יש את כיפת הדימויים והמילים והצלילים ששומרים עלינו מהטירוף…
לימים רגועים לכולנו ושלא ישתקו לנו את תאוות היצירתיות, נטע
הו, כמה שהייתי רוצה לראות את הוידאו הזה מוקרן על הבנין הזה.
תודה יעל, גם הציטוט יפה כל-כך. תודה נטע, אמן… ועידית יקירה, גם אני!