יעל פלג

האגדה מספרת על חבילת דיסקטים של 720 קילובייט ששכנה בתוך שידה קטנה. שאלו את השידה, "שידה, שידה, הדיסקטים האלה סתם תופסים מקום. לא הגיע הזמן להשליכם?" כחכחה השידה במגירותיה והשיבה "במגירה העליונה יש לי דיסקטים, באמצעית דיסקים ובתחתונה יש לי ערימה של דיסק-אונ-קי-ים של 32mb. אולי נדמה לכם שאני שומרת עליהם והם סתם תופסים מקום, אבל ההיפך הוא הנכון."

היה זה מעבר הדירה האחרון שגרם לי להבין שיש לי הרבה יותר "פתרונות אחסון" (רהיטים, קופסאות, כלים ונישות בקיר) מדברים הדורשים להיפתר בתוכם. המסכים הדקים, הטלויזיה השטוחה רוקנו את השולחן. היכחדותם של זנים כגון אוספי בולים, ערימות דיסקים, אלבומי תמונות וחבילות מכתבים ששווה לשמור – רוקנה את המדפים. ניקיון ומינימליזן (שגיאת הקלדה) מעולם לא תפסו כל כך הרבה מקום כמו היום. עודף פתרונות התברר כבעיה עם נפח.

"האם אתם משתמשים במקום הריק מתחת למיטה?", "מלאו את התאים הריקים", "הכניסו את זה לקופסא קטנה יותר" שאלו קירות איקאה, מבטאים מאבק מתמיד במסה המאיימת לעלות על גדותיה, ואנחנו בהתאמה – סגרנו עוד מרפסת, קנינו עוד ארגז. סיסמאות שהיום מזכירות מודעות פרסומת נאיביות משנות החמישים ובקלות ניתן לדמיין אותן הופכות לגלוית וינטאג' על לוח שעם מעודכן.

מי חשב שאחסון יכול להיות כל כך מהנה

ארוניות/ קופסאות שהוצגו במודעות כפתרון אחסון לא רק לגרביים ולשלייקעס אלא לסבל האנושי כולו ויצירת מקום לרווחה נפשית ובקטלוגי איקאה לדורותיהם  – מתחילות לחשוב מה הלאה. מאוימות ממראה החדר בפרק השני של "בלק מירור". חדר שאין בו מקום לחומר ולהוויה שאיננה האדם עצמו. האבולוציה של המרחב מתפתחת כל כך מהר שהרהיטים לא יכולים להדביק את הקצב. מגמת המזעור התרשלה בכל הקשור בננו-עיצוב-פנים.

בזמן שתכתובות בין יבשתיות לא מותירות אחריהן בולים, ניירות דקיקים או מעטפות עם ניחוחות רחוקים – המקום הריק מתחת למיטה נותר ריק והוא הולך וגדל (מוהא מוהא). למדפים הריקים לא נותר אלא לאחסן קופסאות ריקות המאחסנות שקיות ריקות, מעין בבושקות של פתרונות אחסון.

כל כך מהנה

"שלבו, התאימו ושחקו… מי חשב שאחסון יכול להיות כל כך מהנה." עמ' 78, קטלוג איקאה 2010. לפני כשנתיים, כשכתבתי  עבודת סמינר על איקאה (ביות באמצעות נראטיב של בניית זהות), ממש רגע לפני השקת האייפד, בילי, מדף הספרים המיתולוגי, היה ללא ספק גיבור מרכזי. איש לא ערער על נוכחותו המרכזית בעלילה, בבתי הקונים ובחייהם. לפני כשנה, בעקבות הסקת מסקנות מהשינוי הדרמטי במאזן רכישת ספרים מודפסים לעומת אלקטרוניים – הושקה גרסת מדף בילי חדשה הכוללת ויטרינות ומדפים עמוקים יותר. המטרה: התאמת המדפים החדשים לשימושים קישוטיים ולאו דווקא אחסוניים. חיפוש בגוגל תמונות תחת הערך "ikea billy makeover" יכול להצביע על אותה מגמה.

כאלטע-נוי-זעכן מלאת תשוקה אבל נטולת טנדר אני נאלצת להסתפק בעיקר בהתבוננות. במחקר חובבני למדי שהחל בשלהי 2008 התחלתי להבחין בקשר בין עונות השנה לקטגוריות הרהיטים המושלכים המעטרים את רחובותינו. לעומת טרנדים עונתיים (מזרונים בסוף הקיץ, כסאות לפני חגים) או חברתיים-כלכליים (מסכי מחשב לא דקים, השלכת שיא ב- 2009) -פתרונות אחסון מושלכים תדיר לאורך כל השנה.  לעומת זאת, אגרטלים, שעוני מדף ושאר חפצי נוי תופסי נפח – נראים ברחוב פחות ופחות מאז 2008.

איקאה 2022

אם לנסות לנחש כיצד יראה קטלוג איקאה בעשור הבא, על פי מגמה זאת של תחייה מחודשת של מוזיאליות והצגה לראווה, אפשר לחשוב על עיצוב ומכירה של חבילת מזכרות ממקומות שלא היינו בהם, אוסף מכתבי אהבה שמישהו זר כתב ובישם עבורנו, אוספים שלא אנחנו גיבשנו בזיעת אפנו במשך שנים. לגמיעת המרחבים הקלילה ולתקשורת הנקייה מחפצי עזר ברשת יש מחיר. מדפים צחיחים. וכשמוצרים חדשים יוולדו על מנת להשקות את החלל המדברי, באגף חפצי הנוי תימכרנה חבילות של "מטבעות של 10 אגורות-קבלות-פתקים-עטיפות של מסטיקים" לפיזור בקערות ריקות ברחבי הבית.
(התרחיש האופטימי יותר הוא קטלוג לא מודפס שמכיל חצי מכמות הדפים והמוצרים הקיימים היום, כמובן.)

כריכות

כשהמדף של אייפד יפסיק להיראות כמו בילי וכשבילי יתחיל להיראות כמו מדף של אייפד – אילו מרכיבים של הכריכה המוכרת לנו ישארו? אילו מהם (אילוסטרציה ויזואלית, תקציר) חיוניים באמת היום?

כריכים

כשהמדף של אייפד יפסיק להיראות כמו בילי וכשבילי יתחיל להיראות כמו מדף של אייפד – אילו מרכיבים של הכריך המוכר לנו ישארו? כריכים מהווים מודל לפתרונות האחסון שעשויים לשרוד את הוירטואליזציה. אריזה מתכלה ובעלת ערך תזונתי.

ומשהו מעט אופטימי

יום אחד, בעקבות התפוגגות פאניקת הצבירה והאחסון והחלפתה במינימלזן כפוי, נגלה שיש לנו
בבית חדר אחד מיותר. טוב, לא בדיוק חדר. מרפסת. סגורה. ואולי אם היא תפתח בחזרה – נוכל להתרווח לאחור בגופיה לבנה ואבטיח, לקרוץ לשכן ממול ולקבוע שאולי כל האינטרנט הזה לא היה לשווא.

☼ עוד מאת יעל פלג ← למה היום הראשון ללימודי עיצוב הוא למעשה, במקרה הטוב, היום השני ללימודי עיצוב