כשאתה תייר אתה לא מרגיש את האולימפיאדה, אפילו בארצות הברית של אמריקה, ארץ ההכל בגדול וההשגיות. לך אין מושג מי ניצח ומי הפסיד, אתה במתכונת של עובר אורח: מזוודה, מצלמה, כובע.
מדי פעם כשאתה מצליח להמלט ממלכודות התיירים אל בית-קפה נסתר ומקומי, מבטך הבוהה פוגש באקראי במסכים פזורים סביבך ובהם התמונה מתחלפת, שיט, משחה, התעמלות אמנותית, פרשן שמדבר אל מסך מושתק.
גורלות של שיאנים נחרצים ואתה בוהה ולועס. משהו מעומעם בתת-מודע הקולקטיבי שלך מצלצל שזה מעניין או חשוב, אבל כשאתה מביט ככה מוקף בעיר זרה בארץ מסנוורת ולוכדת, מנותק מבית הגידול הטבעי שלך, אתה מנסה לעשות ריסטרט כללי, לרענן את המבט על העולם ועל חייך, ולא להניח הנחות לגבי שום דבר, אפילו לא בעניין קונצנזוס כמו אולימפיאדה.
תמיד היתה לי רתיעה מספורט. חלומות שבהם אני חוזרת לבית-הספר התיכון לשיעור התעמלות הם סיוטים. אבל תמיד גם היתה לי פינה חמה בלב לשחיה. יש לי חשד שזה בכלל בגלל הצבע של המים.
מה שנקרא התעלמות אומנותית.
(: חכם
אני חוגגת שנה כתיירת, יפה, כל כך יפה.
גם לי אין מושג מי נגד מי.
בכל מקרה, אני בעד (-:
יש לי. יש לי את זה בראש, את התמונה שלך יושבת, בוהה ולועסת, מתבוננת בעיון וניתוק,
מוצאת שלווה והגנה בעיר זרה.
אוהבת אותך. ליזי.
עידית יקירתי, שנה שלמה חלפה ועדיין מרגישה תיירת? איזה כיף. כל כך שמחה שאת בעד, הכי טוב להיות בעד.
ליזי יקרה שלי, תודה. ראית את זה, את מכירה אותי.
תיירת שהגיעה הבייתה, או חזרה?
כחול זה יפה……….