לפני חודשיים טסתי וצילמתי לילדים שלי את מה שאכלתי. הטעם מטושטש לחלוטין מלבד הארוחה שבאמצע, אכלתי וצילמתי אותה בשדה התעופה ניוארק. אני זוכרת אותה כי היה לה טעם כל כך מפתיע של קרטון. ברצינות. אני בטוחה שאם הייתי טועמת את האריזה הייתי מרוצה יותר, רק שזה לא עלה בדעתי, שום דבר לא עלה בדעתי כשכל מה שרציתי הוא לחזור הביתה. יש משהו במצבי לימבו האלה, כמו להיות לפני טיסה, כמו לחכות בכלל, שבהם הקיום הפיזי שולי לחלוטין, הגוף במקום אחד והתודעה במקום אחר. קצת מדאיג אותי שמקטעים שלמים בהוויה הם חורים חסרים מעורפלים, שלא נותנים הזדמנות לשום התרחשות מעודנת ורק דרמה אמיתית יכולה להפציע בהם.
מה מותר האדם מן הבהמה?
התקווה.
התקווה היא היכולת להעביר את הקיום הפיזי שלך באמצעות המחשבה והדמיון לממשות אופטימית עתידית .
תמיד אופטימית ותמיד עתידית.
היכולת של התודעה להעביר אותך למקום אחר היא היכולת לברוח
מהקיום הפיזי בהווה. וליכולת/תודעה זו יש מקום גם לחוויות העבר.
המקטעים החסרים בהוויה אינם צריכים להדאיג , להפך, הם המקטעים שנעים בין חוויות העבר לאופטימיות עתידית קרי התקווה. ובמצבים שהקיום הפיזי בהווה הוא שולי לחלוטין , אין תחליף לתודעה,גם אם לעיתים היא מלווה במישמש של תחושות מערפלות.
התודעה היא המיפלט ל"שפיות " במצבים שהקיום הפיזי שולי או בסכנה.
אני ממש אוהב את העיבוד תמונה שלך, גם בזה וגם בשאגאל. שפה משלך, שנותנת אווירה קצת הזויה, קצת פרנסיס בייקונית.
אותי זה גם מדאיג, חורי ההוויה האלה. יפה כתבת.
ישער תודה, יפה בעיני שאתה רואה את החצי המלא של הכוס. באמת לא מדאיגה אותך אפילו קצת הבריחה הזו?
אבנר, זו מחמאה גדולה וגם קצת מסחררת, תודה.
עינת
אני מאמינה שלתוך החור השחור הזה אפשר להכניס טעמים אחרים נכון שהם לא מציאותיים אבל מה זה מציאות?השרדות?
אוהבת מה שאת כותבת ומצלמת, מה שאת עושה מהצילום.
הי מירי יקירה, תודה. לחיי הפנטזיה והאסקפיזם?
יש אנשים שזוכים לארוחות קצת יותר מפוקסות..
http://www.flickr.com/groups/inflightmeal/pool
ככה זה ארוחות לא צמחוניות. סתם. גם שלי היו בפוקוס לפני ש..
ותודה! אהבתי, אוסף כיפי, אני יכולה להסתכל בו שעות. איך הגעת אליו?
הלו! גברת! זה טקסט מרתק (והצילומים… למות), את יודעת? אני חושבת באופן בלתי מודע, אני רוב הזמן שואפת לשם –
שהגוף במקום אחד והתודעה במקום אחר…
זה באמת תמיד מזכיר לי תעופה.
ליזי שלי, אולי בגלל זה כל כך ממכר הערסל. רגע פה, רגע שם. תנועה קטנה בלבד של הוויה ואף רגע לא דרמטי ולכל מולקולה שזזה פתאום יש מקום.
פשוט נפלא, עינת! בעיקר השניים הימניים.
אוהבת מאד את השילוב של צבעוניות עם רכות עדינה.
אבל אני תופסת את זה בדיוק להיפך ממך: לא טשטוש הטעם, אלא תמצית המראה; לא "בזבוז זמן" על מה בדיוק אכלתי, אלא על מהות האכילה; לא לימבו, אלא מהות.
איזה כיף שאפשר להיכנס לתוך אמנות ולמצוא שם כל מיני דברים מפתיעים; שאנחנו יכולים להכניס את עצמנו ופתאום להוציא מישהו אחר…