הרבה פעמים כשאני חוזר אחורה וחושב על הדברים שגרמו לי להתלהב מעיצוב, אני מבין שבהתחלה, לפני הכל, היו שם סדרות מצוירות.
אם היו אומרים לי בתור ילד כמה הצפיה ב'רובוטריקים', 'החתולים־הסמוראים', 'חתולי־הרעם', 'שוטרים וגנבים' ו'צבי־הנינג'ה' עלולה להשפיע עלי חיי הבוגרים, יתכן והייתי נבהל. היום כל פעם כשההבנה הזו מתגנבת זה מעט מביך.
חתולי הרעם
שאבתי מסדרות האקשן המצוירות דברים שכל ילד פתח־תקוואי אחר שאב. לוחמנות בריאה וקאצ'פרייזים. אבל היו גם רגעים כאלה, שבהם הבנתי שיש שם עוד משהו שאני אוהב מלבד המובנים מאליהם. רגע שבו אני משחק ברובוטריק פלסטיק על השטיח אצל דודה שלי, אחרי ארוחת ערב, ופתאום אני שם לב לסמל על הכתף של הרובוט. והוא נראה טוב. בסמל של הרובוטריקים היה משהו מרגש. שני הסמלים, בעצם. גם של השקרניקים. הלוגו של 'חתולי־הרעם' היה זריקת אנדרנלין אמיתית (לא במקרה אגב הסמלים משתי הסדרות חזרו לתודעתינו על חולצות ומדבקות. הם באמת היו ונשארו טובים). כך גם התרגשתי מלוגו המגן של 'שוטרים וגנבים' וסיקוונס האנימציה המרהיב שבפתיח. הקוד הצבעוני של צבי הנינג'ה, יחד עם כלי הנשק האיקוניים. הצורות הגיאומטריות המנופחות ששובצו בחליפות השריון של החתולים הסמוראים. צבעים + צורות + קוים + אותיות. wow.
כל אלה הובילו אותי לדבר הזה. נראה לי ששמתי לב שמעבר לציורים של הדמויות, יש דברים שבאים איתן, דברים שהם סוג של שכבה נפרדת, תחום קצת אחר. ואז כמו היום, הם היו צריכים להיות עשויים בתשומת לב, ובקפידה. זה היה ברור אז כמו שזה ברור עכשיו, אולי אפילו יותר. נפל איזה אסימון קטן; אולי האיש שמצייר את הרובוטים הוא לא אותו איש שחשב איך הסמל שלהם צריך להיות. אולי זה איש אחר? מממ. מעניין איך זה להיות האיש הזה, שעושה צורה פשוטה יחסית, אבל כל כך פריכה!! בטח כיף לו כשהוא הולך לעבודה. בחיי, זה מסעיר.
זה הזמן להילחם בפשע!
(לא יכול שלא לחשוב איך המתרגם הבטלן שכתב את הדיבוב מנע מאיתנו את החרוז שבגירסה האנגלית)
פוסט יפה מאוד. מזדהה
אין ספק שמדובר בקלסיקה. עד היום חתולי הרעם נחשבת לסדרת אנימציה מושקעת, שבימינו לא רואים הרבה כאלה.
אגב קוריוז בנוגע ללוגו, חבר קרוב עשה אותו בתור קעקוע, וגם כך הוא נראה מרשים ונוסטלגי
כה מדוייק … רק רציתי להעיר (מנקודת מבט של אישה רכרוכייה) שהסדרות בנים האלה תמיד נראו לי משמימות למדי בצעירותי. אני אהבתי ג'יג'י, סופר בוק, וג'וט (השתיים האחרונות סבלו מפרופגנדה נוצרית קשה שהיתה אהודה במיוחד על ערוץ לבנון, אבל הם עזרו לעצב את היהדות של כולנו). ג'וט עולה על העצבים, אבל כמו תרגיל מזורז בהפשטה
http://www.youtube.com/watch?v=-o-mXKe-mcs
איזה פוסט מעורר נוסטלגיה צבעונית! גם המוסיקה של הרובוטריקים היתה מעולה. אני זוכרת שעברה בי צמרמורת כל פעם ששמעתי את הפתיח, והסמלים מתקרבים, מתהפכים ומתרחקים שוב – חזק! זה לא מקור השראה מביך בכלל, אני חושבת שיש סדרות מצוירות שהשפיעו עלי כמו ספרים.
אכן נוטף נוסטלגיה…
אני זוכר שהייתי מעתיק את הסמלים, במיוחד את של החתולים, עם נייר קופי על כריכות של מחברות בית־ספר.
חשבתי הרבה על הקטע הזה שכתבת מאחר ובתור ילדה אני צללתי לאותן סדרות, הן סחפו אותי לעולם אחר עד למצב קצת אוטיסטי מצידי…לא היה עם מי לדבר. בעיקר חתולי הרעם…ומקרון אחד..הנקודות שהעלת רצו אצלי בראש כבר כמה זמן בנסיון להבין מה באמת היה שם שמשך אותי כלכך. הגעתי למסקנה די פשוטה…שגם כילדים אנחנו יודעים לזהות איכות. היה שם מכלול שהפך את הדבר הזה לסופר טעים. סיפור, קצב ואיורים מעולים. פשוט טוב ומסעיר כמו שכתבת. נראה לי שכילדה פחות הייתי עסוקה בפירוק של הדברים(צבע, איקון, צורה..) אלא ראיתי יותר את הדברים כמכלול. היום העין שלי התקלקלה קצת..כל הזמן מפרקת :)
הי מאיה,
מסכים איתך לגבי זיהוי האיכות.
נראה לי שזו היתה המטרה המקורית של המחשבה, להוביל לזה שילדים מבינים איכות ועיצוב לצורך העניין, שיודעים להעריך דברים שצריך להתאמץ קצת בשביל להגיע אליהם. ושנראה לי שפעם יוצרים של סדרות הבינו את זה קצת יותר מהיום.
אבל לא רציתי להישמע אובר נוסטלגי וממורמר.
:)
כן, אני מכירה את המירמור הנוסטלגי..למרות שפוקימון גם מנצחת לדעתי…הם אפילו הכניסו סוג של רובד פילוסופי לכל העניין.