ילדה לוחצת כרית רַכָּה של אצבע מורָה. אות אחר אות בּשׁוּרה בספר ללימוד קריאה. היא בכיתה א' – אָה. היא יושבת באמצע הכּיתָה. היא יושבת באחד מארבעה טורי שולחנות פורמייקה קטנים. פורמייקה ירוקה. האותיות שחורות. מלים הן אות מחוּבֶּרֶת לאות. ואותן, אחת אחת, כרית אצבעה, לחוצה אל הדף, יונקת. כל אות יְנוּקָה היא הוגה בקול – קָ; מניחה לכרית ומחליקה לאות הבאה – דָ; וממשיכה ממנה – יְ; ואם צריך חוזרת לאחור – דִי; ושבה קָ–דִי–מְמְמָה.
לומדת לקרוא היא אינה מדברת אלא הוגה. עם כל אות היא חותכת את קולה. עד שחותכת דיבור, מקול לשפה.
בית הכנסת של הרמב"ן, העיר העתיקה ירושלים, 1967. צילום: יוסף שוב. אבי צילמו ועוד לא נולדתי, ובגיל 20 לקחתי אותו לעצמי, ובאשר אלך הוא אתי
האיש קורא. האיש קורא בקיר. הקיר מוכתם כמפה של רוחות עולם. הספרים בונים לו גשר למוטת מבטו. לימינו תנ"ך מלא ומשמאלו תלמוד. הפירוש הפתוח לפניו – דפיו קלילים. העליונים מרחפים בו אחד אחד. ויש לו גם קמטי מצחו, ודגדוג השפם, והרוח השומרת עליו נצחי ומאוזן.
יש בו, בתצלום, ובאיך שאני רואה אותו, ובמה שאולי מרגיש האיש המצולם וקורא, דבר מה מסתורי. והאיש, איש אמיתי ואמיתיים ספריו, ועדיין לעיניים פלא.
שנים נשמר התצלום באלבום המשפחתי שלנו, והייתי שבה אליו ומחשיבה איזה פלא נסתר דתי, הכורך קריאה בספרי קודש עם כוח נסתר אלוהי. העדות היחידה לשולחן, הם הספרים המונחים עליו.
והוא אינו שולח אצבע אל אות. הוא קורא וכפותיו רגועות תחתיו.
את כותבת מקסים. מה שאת רואה בצילום מעורר מחשבה ומעודד הסתכלות אחרת. והצילום עצמו מקסים. הסב וספריו כמו מרחפים מחוץ לחלל ולזמן.
מאד מזכיר לי את סבי בילדותי.
מורן, על לוח שלמולי, גזיר עיתון ישן עם שיר, ובו שורה : "מכל ההתחלות / הייתי בוחרת / שוב ללמוד לשחות".
ואני קוראת את שכתבת, וחושבת לעצמי כעת שמכל ההתחלות שבעולם הייתי בוחרת שוב ללמוד לקרוא.
נוגע ללב. לחיצת כרית של אצבע מורה- ממש הרגשתי את היד של הילדה נעה על המילים. והאיש בצילום בדיוק ההיפך- כפי שהפלאת לתאר. תשמעי את חייבת לבוא אלי לסטודיו. אני מוצאת שיש לשתינו אהבה גדולה לספרים ישנים, יש לי אוסף ספרי לימוד משנות ה 70.
הייתי חיבת לחזור להתבונן בצילום הזה. אני שמה לב שהספרים מסודרים משמאל לימים לפי גודל. וגם סגורים ופתוחים לסירוגין. ממש משפט מוסיקלי – א ב א ב א. הימני קרוב ביותר אלינו, חורג מעט מהשולחן. כמו הסכין בציורי טבע דומם שיוצאת מהשולחן. הדמות נטועה במרכז החפצים. הם יוצרים יחד מעין מאזניים הפוכים. איזה משקל יש לספרים חסרי המשקל שמרחפים בחלל? הזקן הלבן נפגש עם החולצה וביחד הם יוצרים משפך שקצהו החד מאחורי הספר הפתוח. הלבנים של הזקן, החולצה ודפי הספרים הם הנושא כאן. וגם השחורים – שעוטפים את האיש (כובע, ז'קט) ואת הספרים (כריכה). את יודעת – יש לעופר ללוש ציור שבו יש שולחן עם טבע דומם ולשולחן אין רגליים. אנסה למצוא את הצילום, יהיה מענין לראות אותם זה לצד זה. נפלא עשית ששיתפת אותנו בצילום הזה, שילך מעתה גם איתי.