מה שמייחד מחברים … הוא שהם אינם רק המחברים של יצירותיהם ושל ספריהם; הם ייצרו משהו נוסף: את האפשרות ואת כללי ההיווצרות של טקסטים נוספים" (מישל פוקו, מהו מחבר?).
לדעתי כבר הזכרתי את העובדה שטבע פראי לא עושה לי את זה. שלטים של לוטו או מודעת אבל, הם הטבע שלי. בכל פעם שהייתי במקום רחב ידיים – הרגשתי ריקנות ושעמום. לכן הטבע שלי הוא עירוני – בחיים וגם במה שאני עושה. להיות צייר היום – של דימויים או של סיפורים – זו משימה לא קלה: הצייר הוא מחבר המודע לפרשנות, אבל צריך להתעלם ממנה בתהליך העבודה. הוא מודע לכך שהוא מייצר רק חצי מהעבודה, אבל מתעלם מקיומו הפוטנציאלי של החצי השני – זה שאומר "היי, אני מכיר את הבית הזה, סבתא שלי גרה ליד!". ציור טבע הוא ז'אנר מוכר מאד בציור ובקומיקס, אם כנושא הציור או מיזנסצנה בסיפור. אבל מה עושה בחור כמוני שעצים כנושא לא ממש "מפריחים לו את הגג"?
כדי להשתיק את הקול הזה שמזכיר לי שאנשים אחרים עומדים לפגוש במה שאני עושה ועלולים לזהות את המקומות שאני מצייר / לחשוב שהפרשנות שלי לטבע שהם מזהים מעצבנת, פיתחתי לעצמי טכניקה לצייר טבע: אני יוצא לסיורים ארוכים, של שעות ומתהלך במהירות. לפעמים אני מצלם תמונות של סיטואציות או מקומות שאני יודע שיהיה לי קשה לזכור אותן בפרוטרוט. לאחר שספחתי את הטבע: מבנים, בתים, שלטים, עצים, מדרכות, פסלים, אני מכווץ אותו לסמלים כלליים – כאלו שאני יכול לזכור בעל פה. זה לא בית ספציפי, זה לא אדן חלון ספציפי, לא עץ מסויים, אלא איזה אייקון שריר וקיים. מן ארגז כלים לאובייקטים "של הטבע". מצד אחד רחוק מהאובייקטים שזכרתי, מצד שני מספיק קרוב אליהם כדי שירגישו מוכרים. תל אביב, לא תל אביב, נתניה, לא נתניה. במובן הזה מבחינתי בציור או בקומיקס, הטבע (ולא רק) הוא רק מה שנוכח ורק מה שקיים. סוז'ט נטו.
אפשרות התגובות חסומה.