בימים האחרונים אני לא מצליח להתנתק מאימג' אחד שמגיע דוקא מעבר לים.
מדובר בבולען ענק שנפער באחת משכונות העוני של גואטמלה סיטי באופן פתאומי ובלע לתוכו מספר בתים ובהם לפחות 3 תושבים. קוטרו של הבור הענק הזה הוא כ-30 מטרים והדיווחים על עומקו נעים בין 70 ל-200 מ'. כנראה שאף אחד לא יודע. לאחר שנפער הפתח נאלצו כ-1000 מתושבי האזור לפנות את ביתם היות וצורת הפתח העגולה (מדהים נכון?) מעידה על המצאות מערת ענק מתחת לפני השטח שמידותיה אינן ידועות ותקרתה עלולה להמשיך ולקרוס יחד עם רחובות שלמים בעיר. המערה נוצרה עקב חלחול של מי גשם ומי ביוב לתוך סלע הגיר שמתחת לעיר ויש שטוענים שאילו היו מתכננים ומתחזקים את תשתיות הניקוז והביוב העירוניות טוב יותר האירוע היה נמנע.
…
בערך חודש אחרי הקריסה, התחיל להמאס למפונים לגור באוהלים. הם לא הופתעו מזה שאף אחד בממשלה או בעיריה לא זכר אותם או ניסה לעזור, בכל זאת החיים בשכונה שלהם היו בולען אחד גדול עוד לפני כן ועדיין החיים בשכונת עוני עדיפים על חיים באוהל. הראשונים לעשות מעשה היו כמה צעירים, שהבינו שבעצם אין להם מה להפסיד, עתיד מזהיר לא מצפה להם ולבית הישן אי אפשר לחזור כי הוא תלוי על בלימה. מצד שני לא רחוק משם, כלומר ממש מתחת, יש חלל ענקי ומרגש שיכול להיות כולו שלהם. אחרי סיבוב קצר בבתים הנטושים לאיסוף ציוד ומצרכים, הם השתלשלו במורד הפתח והתחילו חיים חדשים. ההתחלה לא היתה קלה אבל המאמץ השתלם. לא עברו מספר חודשים והחיים בתחתית הלכו והתבססו והקבוצה רק הלכה וגדלה. חלקם אפילו לא ראו סיבה לעלות חזרה וניהלו כמעט את כל חייהם לאור (ולצל) הפתח בתקרת המערה.
השינוי התחיל אחרי שנולד הילד הראשון לקהילת הבולען. פתאום נשמעו קולות שאמרו שאולי לא הכי בריא לחיות מתחת לקרקע ובטח שלא בטוח, בכל זאת מרבית החברים עוד זכרו (או לפחות זכרו שסיפרו להם) את הסיפור על הקריסה של מאי 2010. "רגע," אמר אחד הותיקים "אולי במקום לחזור לעיר שמעלינו נוכל לתמוך את תקרת המערה כך שלא תיפול עלינו ועל כל מה שבנינו כאן. זה לא יהיה קל אבל נעשה הכל כדי להגן על הבית". וכך תוך שנים ספורות, נראה היישוב שונה מאד – במקום מערת ענק חלולה בה פזורות בקתות מאולתרות נוצר יער של כלונסאות. מאות ואלפים של עמודים תמירים התנשאו כלפי מעלה וקיצרו את טווח הראיה, מחלקים אותו לרסיסים של צל (ואור). כל תושב שבחר ליישב אזור חדש במערה נדרש ע"י הקהילה לתמוך את התקרה שמעליו עד שהוסרה הסכנה. כשנגמר המקום והחלל כולו התמלא עמודים החלו המשפחות לתלות ולתמוך את הבקתות לאורך ולגובה הכלונסאות מפלס מעל מפלס.
בתקופה זו מעטים היו אלה ששבו ועלו במעלה הפתח. רק הראשונים שעוד דברו את הניב הישן של העיר העליונה ביקרו מדי פעם בביתם הישן לצרכי מסחר או נוסטלגיה. מרבית התושבים לא ראו שום טעם בחיכוך עם האוכלוסיה המנוונת שמעל. גם בגואטמלה סיטי כבר שכחו את הסיפור על הרובע הנעלם ורק ידעו שיש אזורים בעיר שלא כדאי לגור בהם. משהו לגבי קרקע בוגדנית.
בסוף, נגמר המקום. ימינה ושמאלה למעלה ולמטה, היער כולו היה מיושב והצפיפות היתה קשה. ושוב הראשונים לעזוב היו הצעירים שלא היה להם מה להפסיד. לילה אחד הם טיפסו למעלה ומצאו עצמם בלב שכונה ענקית וריקה שחיכתה רק להם. לא סתם חיכתה, זאת היתה השכונה היחידה בכל העיר שהאדמה בה היתה יציבה.
Hi Yuval,
Nice article… would be even more interesting if you had mentioned the author who thought of it first – Lebbeus Woods, OneFiveFour
שלום לד"ר ותודה.
ללא ספק אחד ממקורות ההשראה לפוסט (ולמעשה גם לפוסט הקודם שלי) היו הפרוייקטים של וודס (http://lebbeuswoods.wordpress.com/)
שהוא בעיני המאסטר של אדריכלות מצבי קיצון – אסונות טבע, מלחמה ובאופן כללי קונפליקטים מרחביים. ואם כבר עוסקים ברפרור אז שווה להזכיר את ג'ף מנאו (http://bldgblog.blogspot.com/) שהבלוג שלו הוא כנראה הארכיון הכי מקיף לנושא אדריכלות תת קרקעית (תאורטית ומעשית כאחד).
כתבה מעניינת שמעלה את השאלה של שימוש גם בבולענים הקיימים בים-המלח. מעבר לשאלות הסטטיות, שאני בטוח שניתן לפתור בצורה כזו או אחרת, האם אפשר להשתמש בבולענים כחללים ארכיטקטונים חדשים, מלונות? אתרי הופעות? פסטיבל התמר המתקיים מדי סוכות באזור יזכה לתוספת מדהימה אם יוכל להשתמש בבולען עמתחם הופעה.
אינני יודע אם ישנם תקדימים לשימוש בבולענים אך השימוש החוזר במחצבות נטושות יכול להוות בסיס עליו מתחילים לדון בתוצרים הגיאולוגים מעשי ידי אדם לצורך אדריכלות חדשה.
מצויין. גם הכותרת מעולה. היה אדיר אם היית נותן כמה סקיצות/הדמיות (שוב אני חוזר לדולי סיטי במחשבה שלי) של יער הכלונסאות והבקתות שם למטה. אם יימצא לך זמן, אולי תעשה זאת? :)
אבנר תודה. לגבי הסקיצה – כרגיל המציאות (בסיוע האינטרנט) הוכיחה שהיא חזקה יותר מהדימיון שלי
[img]http://i5.photobucket.com/albums/y185/smithjgs/crystal-cave-Carsten_Peter__Speleor.jpg[/img]
(מדובר בתמונה מתוך מערות קריסטלים תת קרקעיות במקסיקו שצולמו ע"י קרסטן פיטר עבור נשיונל ג'יאוגרפיק. עוד פרטים כאן http://ngm.nationalgeographic.com/2008/11/crystal-giants/shea-text
)
הדיון על טיפולוגיות חדשות שניתן ליצור בתוך מערכים גיאולוגים כאלה ואחרים עשוי להוביל למסקנות מעניינות, אך כל עוד הדוגמאות מדברות על מצבי קיצון בלתי אפשריים (הטמפ' במערות הקריסטל נעה סביב 100 מעלות בלחות של מעל 90%), לא ניתן יהיה ליישם אותם במציאות, לדעתי היופי של הפוסט הוא דווקא בשמירה על מסגרת סבירה- מקומות שאפשרי לחיות בהם. במקומות אלו כדאי לנסות ולהבין כיצד היחודיות המקומית יכולה להשפיע על הארכיטקטורה. מקומיות גיאולוגית (מעשה ידי אדם) המובילה למקומיות ארכיטקטונית. דוגמה לכך ניתן לראות בקישור הבא, הוא אומנם מדבר על טיפול נופי בלבד, אך מצביע על כיוון מעניין: http://www.kayamut.org.il/site/node/35%5Bimg%5Dhttp://kayamut.org.il/site/files/karmiel2.JPG%5B/img%5D
היי,
אני בקטע הזה עם יובל. בואו נלך למציאויות פנטסטיות כמו בתמונה המטורפת הזו, לך גם עם עוד כמה סקיצות הלאה (אמנם את הכלונסאות יש, אבל איפה הבקתות?), זה יהיה אדיר.
—
הדיון שלך בן (נשמטו 2 אותיות באופן סופי?), הוא דיון אחר – לא פחות חשוב. כנראה יותר חשוב. אבל חבל כל כך לאבד קצת שיח תיאורטי גרידא כשהוא כבר מתעורר, ועם כל כך הרבה השראה…
אז אם במצבי קיצון עסקינן, מה אם הר הגעש שהשבית מחצית מאירופה? ותחזיות אומרות שהוא עתיד להתפרץ שוב.
ומה עם הצרכים הבסיסיים שצריכים לספק? מים אני מניח שזו לא בעיה, אבל אור שמש ומזון, האם ישחקו בגנים בכדי להעביר לשם צמחים, האם תעשיית הפיטריות תתפתח פלאים?
אפשר ללמוד כיצד ניתן לעשות את זה מיצורים שכבר חיים בצורה כזו, הטרמיטים לדוגמה מגדלים פטריות למאכל בתוך הקן ויוצרים סירקולציית אוויר מדהימה.
המעשנות בלב האוקיינוס מהוות דוגמה אחרת למערכת חיים שלא נסמכת כלל על אור שמש והתפתחו בה יצורים מעניינים.
מה עדיף להתנתק לחלוטין או להישאר בקשר?
גם וגם זה אפשרי?
—
בשביל חלקים מאיתנו אין יותר מדי סיבות לחיות, וחלק נכבד מן הסיבות הוא האמנות. במקרה זה – הדמיונות ההזויים של יובל על אוכלוסיה על כלונסאות עם בקתות מתחת לאדמה. ככה, בתור אמנות, עם סקיצות, אולי אנימציות ואולי ציורים או מודלים. לך תדע… אבל זו יכול להיות סיבה לחיות.
—
אז נראה לי שאפשר לעסוק גם ב_איך_ להמשיך לשרוד וגם ב_למה_ להמשיך בכך.
—
מה עם האופציה הבאה: להיות בקשר אחרי שהתנתקת לחלוטין?
בניה ואבנר – הערה על "סיבה לחיות" מול "צרכים בסיסיים":
בטיוטא הראשונה של הפוסט הופיעה פסקה נוספת שסיפרה על היחסים שנוצרו בין שתי הקהילות. אלו שלמעלה צריכים שאחיהם מלמטה ימשיכו לתחזק את הכלונסאות ומספקים להם בתמורה חשמל ומים, תוך שהם מספרים להם שהם שומרים על הפתח מפני הרעות הנוראיות של העולם העליון.
איכשהו כל הכיוון הזה נראה לי אלגוריה פוליטית קצת משעממת אז ויתרתי עליו, אבל דוקא הדיון בינכם גורם לי לחשוב על זה באור אחר. יכול להיות שבעצם אין כאן יחסי ניצול אלה סימביוזה. בעוד הקהילה העליונה מקבלת מהקשר יציבות ובטחון הקהילה בעיר התחתית מקבלת ייעוד – ערך שבעיני רבים נחשב הרבה יותר מבטחון אישי.
יפה!
המסלע בגואטמלה סיטי הוא לא גירני והבור לא מצביע על קיומה של מערה- אם הוא היה גירני לא היה ניתן לתלות את האשמה בניהול הניקוז והביוב של העיר.
הקרקע שם עשויה אפר וולקני שנשטף במים בקלות וקורס באותה הקלות כאשר אין לו תמיכה.
כמאמר בדיוני בהשראת האסון, כל הכבוד- מרתק.
לעומת זאת, הרעיון לפתח את הבולענים בים המלח הוא תוצר של חוסר הבנה של המבנה שלהם בכל היבט- פרופורציות, חומר ומבנה.
תיאוריה שלמה שלא נשענת על הבנת הקונטקסט.
היי נדב, תודה על התגובה המלומדת. מן הסתם, הטקסט לא נכתב לאחר קבלת דו"ח קרקע של השכונה המדוברת…
בכל מקרה אני מצטרף לקריאה שלך להמנע מפיתוח של הבולענים שלנו בים המלח (אם כי אני בספק אם זה יהיה הטרנד הנדל"ני הבא).