"חזרו לילדות והזכרו במעשה שעשיתם, משהו שאתם זוכרים באופן מוחשי, משהו שאתם יכולים לראות עכשיו ממש כאילו הייתם שם. אחרי הכל – באמת הייתם שם, אחרת איך הייתם יכולים לזכור את המעשה? אבל הנה העניין – לא הייתם שם. אין אפילו אטום אחד בגוף שלכם היום שהיה שם ביום שהזכרון הזה נוצר…"
אחרי שגמל אותי מאסטרולוגיה ושכנע אותי שמבחינה סטטיסטית רוב הסיכויים שאין- אלוהים- והוא- אחד, חזר ריצ'ארד דוקינס והפך לי את המוח. אם הפסקה המצוטטת נשמעת לכם מפוקפקת מדעית – עשו את מה שאני עשיתי: גוגל. אני יכולה לחסוך לכם כמה שירשורים מיותרים ולשלוח אתכם ישר לבלוג של סטיבן גרנד (אותו ציטט דוקינס מלכתחילה). עדיין לא נשמע לכם נכון? אז בואו נניח לשם המשך הדיון שלא מדובר בעובדה מדעית, בעיקר כי אין לי את הכוח או ההשכלה כדי להתווכח עם כל מי שיבוא אח"כ ויגיד לי כך או אחרת. אני מוכנה להתרכז רק במה שנשמע לי נכון ברמה האינטואיטיבית, ואני מתכוונת לבייסיק המקובל על כולנו.
נתחיל בזה שהשיער והציפורניים צומחים, נושרים נגזרים מתחלפים. עור יבש, רוק, שתן, זיעה, דם – נוזלים באופן כללי. שוב – לא בדקתי מדעית, אבל אני כן יודעת שמי שלא שותה מתייבש ומי ששותה – משתין (ולא נוהג), ומכאן אסיק שלפחות שמונים אחוז מהגוף שלנו מתחלף כל הזמן. (בהנחה שהשמועה ששמונים אחוז מהגוף הם נוזלים נכונה ולא מדובר שוב בוויקיפדיה הרשעה) מה עוד יש שם בסיסטם? שמתי לב שכשפצע מגליד נחשפת תחתיו צלקת – שהיא חדשה לכל הדעות, או עור חדש וטרי שלא היה שם לפני הפצע. ועצמות צריכות סידן כדי להיבנות ושרירים חלבון ושומן – טוב אנחנו יודעים בדיוק מאיפה זה הגיע לכרס. מבחוץ – מהאוכל שהכנסתי לגוף, כנראה מהגלידה שאכלתי לפני שבועיים, ולא מהגלידה שאכלתי בגיל שמונה. נראה לי שהגיוני מאוד להסיק שמעט מאוד מהחומר שמרכיב את הגוף שלי היום ישאר בי בעוד עשור. זה מאשש את מה שחשדתי מזמן – אני כבר לא מי שהייתי.
אנחנו לא מכונה שצורכת דלק, שורפת אותו לאנרגיה ופולטת את העשן. אנחנו מכונה שצורכת דלק, הופכת אותו לחלקי חילוף ופולטת את הישנים יחד עם הפסולת.
אנחנו תבנית־הצורה, לא הצורה. אנחנו רק ה־DNA שנולדנו איתו פלוס הזכרונות והידע שצברנו בהמשך חיינו וכל תא מוריש את הוראות־ההפעלה והזכרון הלאה בחילופי המשמרות. כמו מערבולת שהמים מתחלפים בה כל הזמן, כמו קבוצת כדורגל שמחליפה שחקנים כל עונה. אנחנו לא יותר מרעיון שממשיך להתחדש באותה הצורה בהתמדה. וגם לפעמים, לא באותה הצורה. אולי קל יותר לקבל שינוי כשמבינים עד כמה אנחנו לא באמת כאן.
כה יפה.
וממש כמו כל הדברים הנכונים, גם עובדת השתנותנו היא מנחמת ומאיימת בו זמנית.
"ואל תאמר אהיה אשר אהיה" שורר עמיחי. "ואל תשכח אותי."
מחשבה מאוד מעוררת מחשבה. אנחנו לא באמת כאן אבל בעיני יש משהו בבסיסנו שלעולם לא משתנה. הגלידה מגיל 8 מזמן לא שם אבל הילד שהפיל את הגביע על האדמה, לאן שייקחו אותו חייו, יישאר אותו הילד בדיוק. ואולי זו רק אני המתקשה לקבל שינויים.
[אוף! כתבתי עכשיו תגובה ארוכה שנמחקה, מה שעורר בי המשך מחשבה על הקיום שלי בזמן כתיבת התגובה, לפני שתי דקות ולא לפני עשור :) ]
העשורים מתקצרים במובן שכל עשור פחות תאים מתחלפים, אלא חלקם נשארים ומזדקנים. אבל זה לדיון אחר.
בתגובה המקורית כתבתי: וואו, שפרה. איזו מחשבה למחשבה. וקודם כל – וולקום!
וגם בהמשך לגלי – נדהמתי מההמשכיות של ה-DNA מתא לתא לתא ששומר אותנו בכל זאת.
אבל חשבתי לעצמי שאני בכלל לא זוכרת את האירועים, אלא זוכרת את התמונות. ואת הסיפורים שנרקמו סביב התמונות. וצילום הוא עוד דרגה מטה פיזית של כל הדבר הזה. זכרון של זכרון. מבחינתי הצילום הוא הארד דיסק, הוא כן היה שם.
מצויין.
נפלא.
מעורר מחשבה, ובעיקר שמחה. שבעצם אני לא בת 42 , רק 20% מ42, היתר התחלף והשתנה כל הזמן.
האמת, שברור לי לגמרי איזה 20% לא התחלפו.
כל התקיעויות שלא הצלחתי לשנות, כל הצלקות שנחרטו חזק לתבנית שלילית , אבל השנה אני שמחה עם כל מה שנשאר וגם לחיות ללא כל מה שהלך.
ומה שבאמת מהווה את בסיס הבסיסים שלי , אח! אליו אני שואפת להתחבר!
יש לי חבר שניסה לתעד את כל הצלקות בגופו – כלומר להיות מסוגל להצביע על כל צלקת וצלקת ולומר ממה ואיך ומתי. גם זה נארטיב. גם אלה תולדותינו.
אז כשאנחנו נאחזים בזכרונות ישנים אנחנו בעצם מעבירים את הזיכרון של התאים הישנים אל החדשים? ולא מאפשרים להתחדשות הזאת. צריך ללמוד לשחרר יותר. מזכיר לי את בליפ:
http://www.youtube.com/watch?v=4uKCj1zTbQg&feature=related
היי – אני תוהה אם יש גירסה של "״למה פעם אהבתי אנשים ועכשיו אני מעדיפה רעיונות״ און-ליין לקריאה (את יודעת לא הכל צורך ומבזבז משאבים, אפשר גם ישר לבזבז אנרגיה בלי להפוך אותה לחומר :)
ליותם –
דווקא תאי מוח נשארים לכל התקופה ולא מתחדשים. זו גם הבעיה איתם. נכון שהאטומים או המולקולות שמהם עשויים התאים מתחלפים – אבל שלא כמו באיברים אחרים התא עצמו לא מת ומוחלף. כשהוא מת הוא מת וזהו. תאי מוח מתחילים למות קצת לפני הלידה וממשיכים עד 120.
המעניין הוא שלמידה מתרחשת – כנראה – ממותם של תאי מוח. תאים שלא בשימוש מתים וזה מחזק את אלה שישנם. כך מיוצרים זכרונות ומחשבות.
מחשבה שלאחר מחשבה-
אולי לכן חפצים ורכוש נותנים לנו כזאת תחושה של בטחון, כי הם משמשים עוגנים של קביעות. הם מבטיחים לנו לא להשתנות.
לגלי- אני לא בטוחה שנשאר בי הרבה מגיל שמונה… רק כמה סיפורים, וגם הם השתנו עם כל פעם שסיפרתי אותם. מה שכן נשאר לי זה יומן שהתחלתי לכתוב בגיל עשר, ואני לא יכולה לומר שאני מכירה או מזדהה עם הילדה שכתבה אותו. היא היתה אמורה לגדול להיות מישהי אחרת, לא אני.
ויואב- אגב צלקות- אני תוהה לגבי הצלקות המלאכותיות שאנחנו מטילים בעצמנו- אני מתכוונת לקעקועים- מה הנראטיב של זה? אולי החרטה הבלתי נמנעת (?) היא בעצם סלידה של התאים החדשים מהדיו הישן שמסרב להתפנות.
היכולת שלך לתרגם את המחשבות והרעיונות שלך למילים מדהימה בעיניי, עד כי בזמן קריאת המילים שלך שמעתי אותי אומרת אותם כאילו לעצמי בפעם הראשונה.
Pingback: מוצג א’: ללא כותרת « reDesign