כבר כמה ימים אני נטרף מהצילום הזה. כולו שלמות אחת גדולה – הצבע על גווניו השונים, הגרעיניות הפוסט־אפוקליפטית, כאילו הנגטיב עצמו היה חשוף לקרינה רדיואקטיבית, הקונטקרסט שיוצר שחור מוחלט, אבל יותר מהכל, לדעתי, הקומפוזיציה.
הדינאמיות שסדר הדמויות יוצר – אחד מתכופף אל האדמה, השני כבר עומד, השלישי בדיוק קופץ והרביעי חולף על פנינו בטיסה. לגמרי מתקן כיסאות מסתובב כזה של לונה־פארקים, רק נורא קטן, ומסתבר שיש כאלה במחצבות. בכל אופן אני רואה את זה מסתובב כמו קרוסלה כזו.
אלא שהילד בקדמה נראה כתלוי במובן המורבידי. יש לו זקן לניניסטי. ידיו פרוסות. אולי זה ישו? אך קווי החשמל והצמחיה מחזירים אותי למציאות מאד קונקרטית, ישראלית, חומרית. זה אשכרה קרה, "המזח" של כריס מרקר, הירושימה מון אמור.
אבנר, תודה. כבר כמה ימים, מאז שכתבת כאן, שאני מחפשת את שלושה הצילומים הנוספים שיחד הרכיבו את הסדרה הזו. מכולם זו אמנם ה-DNA שלה, אבל בכל אחד מהאחרים יש ממה שאתה מתאר כאן. בסדרה שלושה תצלומי שחור טורקיז כאלה (שרפתי אותם במכוון בעת ההדפסה) והתצלום הרביעי בגוני שחור-חום לבן (כולם אגב מאותו מקום ומאותה שעה) ורואים בו את אחד הילדים במרכז הפריים מתנדנד אבוד לבד.
צילמתי את זה לא בפילם נגטיב כי אם בסרט שקופית שפיתחתי CP כאילו היה נגטיב.
כבר כמה ימים אני נטרף מהצילום הזה. כולו שלמות אחת גדולה – הצבע על גווניו השונים, הגרעיניות הפוסט־אפוקליפטית, כאילו הנגטיב עצמו היה חשוף לקרינה רדיואקטיבית, הקונטקרסט שיוצר שחור מוחלט, אבל יותר מהכל, לדעתי, הקומפוזיציה.
הדינאמיות שסדר הדמויות יוצר – אחד מתכופף אל האדמה, השני כבר עומד, השלישי בדיוק קופץ והרביעי חולף על פנינו בטיסה. לגמרי מתקן כיסאות מסתובב כזה של לונה־פארקים, רק נורא קטן, ומסתבר שיש כאלה במחצבות. בכל אופן אני רואה את זה מסתובב כמו קרוסלה כזו.
אלא שהילד בקדמה נראה כתלוי במובן המורבידי. יש לו זקן לניניסטי. ידיו פרוסות. אולי זה ישו? אך קווי החשמל והצמחיה מחזירים אותי למציאות מאד קונקרטית, ישראלית, חומרית. זה אשכרה קרה, "המזח" של כריס מרקר, הירושימה מון אמור.
אבנר, תודה. כבר כמה ימים, מאז שכתבת כאן, שאני מחפשת את שלושה הצילומים הנוספים שיחד הרכיבו את הסדרה הזו. מכולם זו אמנם ה-DNA שלה, אבל בכל אחד מהאחרים יש ממה שאתה מתאר כאן. בסדרה שלושה תצלומי שחור טורקיז כאלה (שרפתי אותם במכוון בעת ההדפסה) והתצלום הרביעי בגוני שחור-חום לבן (כולם אגב מאותו מקום ומאותה שעה) ורואים בו את אחד הילדים במרכז הפריים מתנדנד אבוד לבד.
צילמתי את זה לא בפילם נגטיב כי אם בסרט שקופית שפיתחתי CP כאילו היה נגטיב.
שכחתי להשלים: בינתיים אני לא מוצאת את התמונות. כשאמצא – אמצא דרך לשתף אותך.
תודה מורן! אשמח מאד לראות.
יופי של תמונה
מעוררת מחשבות
לי היא יצרה הרגשה סוריאליסטית של תלויים וילדים משחקים מסביב