1. רוח. לא רואים אותה. ואני לא מדברת על רוחות רפאים. אני מדברת, למשל, על הרוח בעלים, על סופות החול, על נדנדות מתנועעות, על כבסים מתנופפים. את תנועתם של אלה ברוח, לא אותה, אנחנו רואים. זה אולי כמו שלא רואים רגשות, רואים מעשים.
כשאלתרמן כותב: "הנה העצים במלמול עליהם. הנה האוויר הסחרחר מגובה. אינני רוצה לכתוב אליהם. רוצה בלבם לנגוע", הוא, בין השאר, כותב על התשוקה שלו, ככותב (והוא מדבר כאן גם על התשוקה שלי), לגעת בדברים ממש, לא להיוותר מחוצה להם. ולגעת ממש, כשמדובר ברגשות, זה ככל הנראה לגעת ברוח הדברים. זהו הארוס האפלטוני, תשוקת הנשמה מניעה אותה לכיוון הדברים הנעים (אפלטון, קראטילוס).
2. תארו לכם שהרוח היתה כמו ים, וצריך היה להגיע עד אליה כדי שתנשב עלינו מעט.
3.
בדיוק קראתי שורה מספר: "מוזר עוד יותר שגם אנחנו לא מוצקים כל כך".
("כשהדברים מתפרקים"/ פמה צ'ודרון.
אם כי הוא גם ראוי להקרא: "כשהספרים מתפרקים").
זה עותק הספר שאצלך שמתפרק או שזה באמת שם שמתאים לספר? כי אז בקרוב אקרא
זה רק העותק שאצלי מתפרק ומקווצ'ץ לי משהו מבפנים, כי הוא לא שלי. את הכותר "כשהספרים מתפרקים" זו את שכבר ממציאה.
י פ ה פ ה.
הזכרת לי תחושה חמקמקה שהייתי רוצה לשמר, אם ע״י צילום או באופן אחר:
החלל שנשאר באוויר כשהסתלק לו אדם
איוושת אוויר לאחר טריקת דלת
תחושת חום נעלמת באצבעות לאחר לחיצת יד
…
תודה
ומחשבה נוספת:
"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם" [בראשית, ג, ח]
אלוהים מתהלך בגן העדן, אדם וחוה מסתתרים ושומעים את קולו. אני חושבת שהם שומעים את הרוח ולא אותו. ואז קורא אלוהים אל האדם "וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה". ואדם משיב "אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא". כלומר אדם שומע את הרוח ומשיב לה בקולו בשעה שהוא מתחבא מפניה. כלומר אלוהים והוא משוחחים ולאדם נדמה שכשם שהוא אינו רואה את אלוהים אלוהים לא רואה אותו.
באמת לא חשבתי על זה ככה.
הרוח כקול האלוהים
כנראה אדם התחבא בנקודה בה לא הרגיש ברוח
ומכך הסיק שאין אלוהים צופה בו