הקיץ הזה היה קיץ של ייאוש אינסופי. הוא גרם לי להיזכר בערגה בקיץ 2011. קיץ של תקווה גדולה. דפני ליף, עורכת וידאו צעירה, הקימה אוהל בשד' רוטשילד בתל אביב במחאה על מחירי הדיור ובכך סימנה את תחילתה של המחאה החברתית המשמעותית ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה. תוך ימים ספורים נהרו המונים לרחובות, והשדרות התמלאו בשכונות אוהלים. המחאה שהתחילה כמחאת הדיור הפכה למחאה בכל נושא: מחאת העגלות, האימהות, הסטודנטים, המתמחים, המורים, האבות הגרושים – נראה כאילו עם שלם יצא בקריאה נואשת לשינוי חברתי.
עבורי זה היה גם קיץ של גאווה גדולה. גאווה על כל הסטודנטים שלי בעבר ובהווה שלקחו חלק מכריע במחאה וגייסו את כל יכולותיהם המקצועיות כדי להשמיע את קולם של אלה שקולם לא נשמע; כדי לשנות את העולם בו הם חיים, אפילו במעט. החל מהלוגו "ב' זה אוהל" שעיצב יותם קלנר, דרך כרזות ומיתוג "קולנוע במאבק" שעיצב אבי בוחבוט, ועד הכרזות של יואב עינהר ורבים נוספים. צבא של 150 מתנדבים (מעצבים, קופירייטרים, צלמים) השמיעו ויצרו את קולות המחאה שהשתלטו על המרחב האורבני.
הסיור השנתי הקבוע שלי בתערוכות הסיום של המחלקות לתקשורת חזותית, על רקע המלחמה בעזה (סליחה, מבצע), גרם לי לחשוב על קיץ 2011. מה קרה מאז? מה השתנה? במה מתעסקים הבוגרים הצעירים עכשיו? ראיתי לא מעט עבודות יפות בתערוכות, כמה נוגעות ללב, חלקן אפילו רלוונטיות. אבל תשובה לשאלה מה הוא תפקידו החברתי של מעצב התקשורת החזותית בימינו – לא קיבלתי.
בזמן של משבר גלובלי כמו זה שאנחנו מתמודדים איתו כעת (שלא לדבר על הקטסטפורה המקומית שלנו), עולם העיצוב יכול להיות וצריך להיות סוכן של שינוי חברתי.
בשנות התשעים השבעות היה המוטו של עולם העיצוב "Good Design is Good Buisiness"; ובהחלט הצלחנו לשכנע בזה. אין היום מנכ"ל, מנהל שיווק או אפילו סטארטאפיסט צעיר שלא מבין את כוחו של עיצוב. עד כדי כך שנראה לפעמים שהם חושבים שעיצוב/מיתוג/פרסום חשוב יותר מהמוצר עצמו. אבל שנות התשעים השבעות כבר מזמן מאחורינו. והיום, על רקע המצב, חייבים המעצבים לקחת אחריות על העולם שבו הם חיים. לא עוד משרתם של הכוחות התאגידיים ושל בעלי השררה, אלא מגבירי-קול לאלו שקולם לא נשמע או לא נשמע מספיק.
אנחנו המעצבים, יועצי התדמית ומומחי המיתוג, האחראים לפיטום הפנטזיה הקפיטליסטית, שקוראת לכולנו להינות מהחיים הטובים, לעשות כסף ולבזבז כסף, צריכים לקחת אחריות על אלה שנותרו בשוליים; המובטלים, הפליטים, חסרי הבית, החולים והרעבים, חסרי הזכויות.
אם למדנו משהו מסיפורה של דפני ליף, זה את כוחו של היחיד להניע מהלכים חברתיים וליצור שינוי אמיתי. ולכל אותם מעצבים צעירים שיצאו עכשיו לשוק – זו ההזדמנות שלכם לחולל שינוי. אתם יוצאים לדרך לא רק עם ידע אקדמי ומקצועי אלא עם יכולת אמיתית לשנות את המרחב בו אתם חיים. כלי התקשורת החזותית שרכשתם הם אמפליפייר עצום. השתמשו בו (בתבונה)!
אני מסכים עם הרבה ממה שאת כותבת. אבל בכל הקשור ל"מהפכה של 2011," אני חושש שאני לא רואה את התוצאות. הפגנות, ביטוי רגשי ואפילו עיצובים טובים יכולים אולי לספק סיפוק מיידי. אבל לא מספיק אנשים עשו את העבודה הקשה, הפחות גלויה לעין, נדרשת. אולי זו הסיבה שאנו נמצאים כעת במקום בו אנו נמצאים.
דייוויד, אני מסכימה לחלוטין. אין ספק שהתקווה הגדולה שמחאת האוהלים תביא לשינוי חברתי אמיתי התבדתה. אבל זה עדיין לא מפחית מערכו של ההישג הגדול של בחורה אחת שיצאה יום אחד עם אוהל לשדירה וסחפה אחריה עם שלם. את זה אסור לשכוח. היכולת של אדם יחיד להניע מהלכים חברתיים משמעותיים. זה הדבר האופטימי היחיד שמנחם אותי בימים אלה…
וכמובן שתפקידה של התקשורת החזותית הוא לידע, להשמיע קול ולהעלות נושאים לסדר היום הציבורי. כשזה קורה – מתחילה העבודה הקשה…
דוד – למרות שהכנסת את המונח למרכאות, שים לב שענת לא ציינה בשום מקום את המילה ״מהפכה״.
קצת נסחפנו עם ״פיטום הפנטזיה הקפיטליסטית״, לא?… מודה שהרבה מהעבודה שלנו משרת צרכים מסחריים, אבל אפילו אנחנו, אנשי המיתוג, מוצאים את הדרכים לרתום את היכולת והעשייה לשינוי הנוף התרבותי שלנו לטובה. אולי אני בדעת מיעוט, ואכן עוד הדרך ארוכה, אבל אני רואה יותר ויותר מעצבים עם אג׳נדה אישית (חברתית, פוליטית, כלכלית וכו׳) שלוקחים את הצעד הנוסף הזה למען כולנו. קחי לדוגמא את סני ארזי, מעצב מוכשר מאד שעושה עבודה יפה מאד בשירות האג׳נדה הפוליטית, ועוד הרבה אחרים…
בקיצור, נראה לי שיש דווקא מקום לאופטימיות… :)
המחאה / דפני ליף/ צעירים שלוקחים אחריות ומבינים לעומק שהם מחוללי השינויי ,
היכולת של אדם אחד ,של כל אחד ,מאיתנו להניע להשפיע זה הכוון שנחשף עוד ועוד , במציאותץ ברשתות
אנחנו בתנועה של שינויי עצום שמתהווה שאין לו נראות בעיתונות ובתקשורת .
המחאה איפשרה ליחיד לחבור לעוד יחיד ולהשפיע ביחד, אז כן , יש עוד דרך לעשות ,
אבל זה שינויי שזרע זרעים מאד משמעותיים שעוד נהנה מהם .
שנה טובה .
נינו, מסכימה לחלוטין..