אנטייטלד מארח את נעמי גרשטיין

״אל תצלמי אותי״ אני שומעת בשנה האחרונה, מבתי בת השש בכל נסיון לכוון אליה עדשה.
שנה שהעניין הזה עולה שוב שוב, ממה נובעת התביעה הזו ״לא לצלם״ ואיך להתייחס אליה?

ילדים היום נולדים להורים שלכל אחד מהם יש בצמוד אליו בכל רגע, מכשיר מצלם ומסריט, ובדרך כלל גם אמצעי הפצה של התמונות בילט-אין. לעיניים החיות שלנו, המוסרות לילד מסרים לא מילוליים – את נפלאה, אתה מקסים, מצטרפת עדשה ומכשיר, הילד אמור לתפקד כעת, חמוד וספונטני, ללא העיניים המשיבות של המבוגר, אלא לנוכח אדם שמרוכז במכשיר ובמה שהוא רואה שם, מה שנדמה לתינוק ובצדק, כהיעדר נוכחות מוחלט.
ילדים רגישים במיוחד יכולים לגלות חוסר סובלנות קיצוני למצבים האלו, בעוד אחרים בכלל לא ישימו לב שמצלמים.
בכל מקרה מוקדם מאד נולדת תודעה של ״איך אני נראה דרך המסך״. הילדים כבר ראו את עצמם קופצים מחייכים ואוכלים בסרטונים. משהו בחווית ההווה השלמה המאפיינת את הילדות, נפגם. במקום שתודעתו שקועה במשחק, הילד הופך מודע לעובדה שהוא משחק. התרחשות חד פעמית הופכת מחוויה בלתי אמצעית למופע מוקלט.

בתי הסבירה את ההתנגדות שלה לצילום כך: אני לא אוהבת שמדברים עליי, ואם מראים תמונה שלי, מן הסתם ידברו עליי. זו המצוקה שהיא נתונה בה – הפיכתה לאובייקט. משהו שמסתכלים עליו ומדברים עליו. עליה ולא איתה.

עליי לציין דרך אגב שסירטונים היא מוכנה שיצלמו. נדמה לי שהסיבה לכך היא שבסרטון היא מתבטאת, אם בסיום סרטון היא צועקת ״זהו! לא לצלם יותר״ – קולה נשמע, בעוד תמונה מקפיאה ומשתיקה אותה.

ההתנגדות שלה גוררת כמה תגובות ממבוגרים שונות (ממני גררה את כל קשת התגובות שאציין): – אלו שרואים בכך הזמנה למשחק ומנסים לגנוב תמונה, במרדף, בעוד היא מנסה לחמוק ולזוז כדי שהתמונה לא תצליח.
יש שמתעלמים מהבקשה ויצלמו בהחבא או כשהיא עסוקה ואיטית להגיב כמו זמן האוכל. או כמו הסחת הדעת המתוחכמת של סבא שלה שמצלם תוך כדי שהוא שואל ״אבל למה את לא רוצה להצטלם את כל כך יפה״ עד שהיא מסבירה ועונה לו , כבר יש בסמארטפון שלו עשרות תמונות.
אחרים (נדיר) נענים ומפסיקים לנסות לצלם.
בשבוע שעבר מלאו לילדה שלי שש. היא אוהבת להרגיש שזה גיל בוגר. אני מעודדת אותה להתנהגות בוגרת וכך, כאשר הסכימה להצטלם במהלך יום הולדתה, ובאירוע יום הולדת אחר כבר הצטלמה בחיוכים מעושים לכל דורש, שיבחתי אותה על כך שהיא ״בוגרת״.
בעודי מתבוננת בה מחייכת חיוך קפוא אל המצלמה, חשבתי – הנה אני מעודדת אותה להסתגל לעולם, מנחה אותה לוותר על העמידה על זכויותיה, לבטל את הקשיבות והנאמנות לרגשותיה, ומסמנת כעדות לבגרות את העובדה שהיא מתרצה ומתמסרת להיותה אובייקט להפרעה של הדור, צילום אובססיבי.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: הדס זהר ← סדינים פרחוניים בחדר הלידה