כדאי לחטוף את הבוגרים הטריים של בתי הספר לתקשורת חזותית. להעסיק אותם במשרדי העיצוב, המיתוג והפרסום המובילים והטובים ביותר ולשלם להם משכורות הוגנות פלוס.
הסיבה פשוטה, יש להם את התכונה המיוחדת והחד פעמית הזו – ראשוניות.
הם יכולים לכתוב את העתיד בשפה חדשה, ניסיונית, לא מוכרת וחדשנית, בלי לפחד מהבלתי אפשרי או אולי מתוך מחשבה שאת הכול אפשר לבצע בלי לדעת מראש שאין תקציב או שזה לא יעבוד. חוסר הניסיון שלהם יכול להבטיח רעיונות בלתי ישימים מפתיעים, מרגשים, הזויים ומעניינים. הם עוד לא נתקלו בדרישות אמיתיות, במגבלות טכנולוגיות. מבחינתם המציאות היא פרויקט ניסיוני לפעמים קצת מוזר ותלוש. יש סיכוי טוב שהם לא יעשו את מה שכבר נעשה בעבר, לא יחפשו את הפתרון המוכר, השבלוני, הצפוי והאפשרי.
בפורומים מקצועיים שונים בהם יצא לי להשתתף בשנים האחרונות, מעבר לקלישאות הרגילות ששמעתי כמו "לצאת מהקופסא", "להחליף דיסק", "לחשוב מחוץ.." ועוד. לרוב, עסק הדיון בקיים. בבחינת תהליכים, מוצרים ושירותים קיימים ובפעולה כמו, במקביל, או בנוסף אליהם.
מצד שני בחינת הקיים כנקודת התייחסות וניסיון להתרחק ממנו, לשנות אותו, או לארגן אותו מחדש בצורה שונה, חדשה, אחרת וטובה יותר. אבל הקיים תמיד תמיד שם. לעתים מגביל ומפריע.
תויות חדשה ומעניינת, לוגו מפתיע או שפת מיתוג מפעימה ומקורית. אולי כל אלה מיותרים, אולי הפתרון אינו בלעשות את הקיים טוב יותר? אולי אין צורך בלוגו יותר, אולי התוית בכלל מיותרת?
מה עם בחינת חומרים וטכנולוגיות אחרים ובלתי מקובלים.. עיצוב וטכנולוגיה מאז ומתמיד התפתחו במקביל כשבכל רגע נתון אחד מהם מושך למעלה ומוביל את השני כמו בתחרות תמידית ואינסופית הגורמת לעולם להשתנות, לעתים באופן שלילי אגב. תמיד המפעילים הם אנשים, ברוב המקרים צעירים. אפשר להסתכל על מעצב "טרי" כמו על ילד המגלה את העולם מחדש, בעל חשיבה מקורית ועצמאית באמת.
אני אגב חי פה, בעולם, ומכיר טוב את הטענה המושמעת באזניי מפי קולגות, מרצים ואנשי מקצוע שבוגרי המחלקות אינם כשירים ל"שוק", ל"תעשייה" שלוקח זמן להנחית את הבוגרים לקרקע, להפגיש אותם עם המציאות, "להכשיר" אותם. אני אפילו מסכים עם זה. אבל רגע, תנו להם להתבטא. להפליג בדמיון ולהביא את הרעיונות שלהם לשיחות הקונספט, לישיבות הקריאייטיב, לסקיצות ולעבודה עצמה. פרזנטציות מוקפדות, מקצועיות, מבוצעות היטב הם יידעו לעשות, עוד מעט, אחרי שיעברו הדרכה בסיסית, יתנסו בעולם האמיתי ויצטרפו לצוות המנוסה, המקצועי והותיק של המשרד שלכם. נצלו את הרגע, שתו מהם את הצוף היקר והקסום הזה המופק מהם בחלון זמן קצר וחולף בשלב האבולוציוני בתהליך הפיכתם לחלק יעיל ובלתי נפרד ממשרדכם השווים.
אל דאגה, הם לא ישתלטו על העולם, נסו להיזכר, הייתם שם לפני כמה רגעים בעצמכם.
מסכימה עם כל מה שכתבת. כיף שיש מישהו שחושב אחרת. בוגרים יוצאים רעבים לשוק ומהר מאוד מכבים אותם. לא נותנים להם להוציא הכל ולהתבטא. כל מודעות הדרושים פונות לבעלי ארבע שנות נסיון לפחות וזו טעות בעיני. את הדברים הטכניים אפשר ללמוד מהר מאוד ולעומת זאת את היצירתיות, האומץ והתשוקה קשה להחזיר.
אבירם המילים שלך מאוד מחזקות ואני אומרת את זה בתור בוגרת טריה שכרגע סיימה תקשורת חזותית. לא רק שקשה למצוא עבודה כאשר מסיימים גם האופטימיות הולכת ודועכת אט אט. המחשבה שצריך לפתח עור של פיל עוטפת אותי כמו משב רוח קרירה. אז תודה לך.
ישנם הרבה בוגרים יצירתיים ומוכשרים שיכולים לתרום למערכת אילו רק ניתנה להם הזדמנות, הזדמנות אחת להוכיח שהם "יוצאים מהקופסה" שהם יכולים ויש להם מה להציעה … ואם כבר נתתם הזדמנות אז למה לסגור את הקופסה ולקבע?
אולי באמת הגיעה הזמן לחשוב קצת אחרת.
אני תוהה לפעמים האם הסטודנטים של ימינו מכירים את אותה קופסא ממנה נבקש שייצאו כשייסימו את לימודיהם? בעיני הקופסא היא תיבת אוצרות ובה עושר של ידע המגיע לא רק מהספרות, האומנות, הקולנוע והאופנה אלא גם מאקטואליה, היסטוריה, פוליטיקה, טכנולוגיה ובכלל. יציאה מהקופסא זה היכולת לגבש רעיון מקורי, עמדה שונה לדיון ולשיח (עיצובי ובכלל). הסטודנטים של ימינו חשופים לאוקיינוס של מידע בלחיצת כפתור בזרת ידם השמאלית, אך אינם תמיד מנצלים זאת כדי להעמיק את מעורבותם במקצוע אותו הם בחרו ללמוד, במה שקורה עכשיו סביבם, מאיפה זה הגיע, לאן זה הולך? פנדורה פתחה לראשונה את התיבה מתוך יצר הסקרנות. רק אותו יצר, הכמיהה לגלות התשוקה ללמוד יאפשרו בסופו של דבר את היציאה הנכספת. תפקידינו כמחנכים הוא להדביק אותם באותה תשוקה בתקווה שנקבל מהם משהו חזרה בישיבת הקונספט הבאה.
תודה למגיבים. המצב "בחוץ" לא פשוט, לא רק בתחום העיצוב, בדיוק ראיתי כתבה על הצד השני של
תמונת המצב התעסוקתית. אנשים מנוסים, בני גילי שלא מוצאים עבודה אחרי גיל ארבעים..
נשאר לנו להיות אופטימיים, לעבוד קשה וכמו שאדי כתב, להיות סקרנים בלתי נלאים.
בינתיים נתנחם במרק..
לגבי היצירתיות התשוקה אין וויכוח. בכל שנה אני מעסיק לפחות שני בוגרים טריים.
העניין הוא, לא הכשרת המעצבים ע"י כלים טכניים, שזה כורח המציאות בשוק העבודה,אלא לחבר אותם לעולם מבחינת צרכים, שפה, מושגים על מנת שהרעיונות שלהם יימצאו מקום בליבם של הקהלים אליהם העיצוב פונה.
עדלי יקר, מסכים איתך, כמובן שתפקידם באופן טבעי של משרדים ומעסיקים כמוך
הוא להיות החוליה המקשרת בים עולם האקדמיה לחיים האמיתיים, תפקידלא תמיד קל
הדורש מאמץ ומשאבים אבל הרבה פעמים הכרחי ומשתלם, אי אפשר ללמד הכל
במסגרת לימודי עיצוב וגם לא צריך בעיני. גיבוש זהות אישי כמעצב וגישה עיצובית
מגיעים לרוב זמן רב אחרי סיום הלימודים.. יחד עם בגרות והתפתחות כאנשים
את זה אני יכול להגיד היום בראייה לאחור.