באוקטובר 1669, יומיים לפני מותו של רמברנדט, ביקר אצלו אספן עתיקות בשם ברדוד בתקווה לאתר מציאות כל שהן. לא שציפה להרבה, שהרי שרוב חפצי הערך של האמן נמכרו זה מכבר במכירה פומבית לאחר שלא הצליח להחזיר את חובותיו. את עינו לכדו ארבע ידי-אדם חנוטות ופשוטות עור. אם ניתן היה לייחס לידיים שושלת יוחסין, הרי שאלה היו ראויות להערכה מיוחדת: היו אלה ידיים שנותחו על ידי אנדריאס וסאליוס (1514-1564), רופא הרנסנס המהולל ואבי האנטומיה החדשה, בכבודו ובעצמו. אחת מהן, שימשה את רמברנדט 37 שנה קודם לכן, כמודל בציורו המפורסם, "שיעור האנטומיה של ד"ר טולפּ". קישורים עקיפים אלה לרופא הנחשב, הסבו וודאי קורת רוח לד"ר טולפ המנחה את השיעור וגם כבוד גדול בעיני חבריו הרופאים. אלא שאף לא אחד מהם חשד כי גם לרמברנדט, מסר משלו אותו ביקש להעביר בציור.
סימון סקמה (Simon Schama), היסטוריון האמנות ומחבר הספר "עיניו של רמברנדט" (Rembrandt's Eyes), מתייחס בספרו גם לציור חשוב זה. כשהוזמן הדיוקן של ד"ר טולפּ וחבריו על ידי גילדת המנתחים, מעריך שמה, התבקש רמברנדט לתת בציורו ביטוי למוטיב שיבליט את היותו של האדם בן-תמותה. ראוי לציין, כי לא היה זה מוטיב זר לסצנת הנתיחה שלאחר המוות של אותה תקופה. לאחר שניתוח גופות התקבל כפרקטיקה רפואית נורמטיבית, הוא הפך גם סנסציה ציבורית לפחות פעם בשנה. אז נהגו המורים לאנטומיה להעביר את השיעור לאמפיתיאטרון שהוכשר לכך במיוחד וחתכו בבשר, החי עד יום האתמול, בפני קהל לא שגרתי. מאחורי תלמידי הרפואה הצטופפו נכבדי העיר ומאחוריהם פשוטי העם (אלה שזכו להשיג כרטיסים למופע המבוקש). אלה האחרונים נהנו אולי מהחוויה "עד העצם", אך לא שכחו להניף שלטי תוכחה המזכירים לסובבים את מותם הבלתי נמנע. זהו גם המסר החינוכי דתי המקופל בציורו של תומאס דה קייסר, "שיעור אוסטאולוגיה של ד"ר סבסטיאן", המתאר קבוצת רופאים בשיעור אנטומיה סביב שלד אדם. בציור זה, אחד הרופאים מישיר מבט אל המתבונן בתמונה תוך שהוא מצביע על השלד, כמבליט עבורנו את עובדת היות האדם בן-תמותה (גם השלד מצידו, מתבונן מלמעלה במרצה במבט תוכחה…). רמברנדט, שנענה כנראה לבקשתו של טולפ, מצטט במכוון את ציורו של דה קייסר באמצעות דמות אחת הנישאת מעל הקבוצה. זהו חבר גילדת המנתחים המישיר מבט אלינו, הצופים בתמונה, ומפנה את אצבעו המורה אל המת שעל שולחן הניתוחים, תזכורת לבני האדם באשר הם, כי קיצם הוא עניין של זמן בלבד.
אך נראה כי לרמברנדט פירוש משלו למושא עבודתו בה הוא מבכר להדגיש את המתח שבין הויטאליות ובין המוות. באמצעות התיאור המפורט של הגופה, בבחירת הצבעים שכמעט מחיים את המת ובעצם חשיפת פניו, עושה רמברנדט דבר שלא נעשה עד כה בציורים מהסוג הזה. אם ברובם, מציין שמה, בולטת דה-הומניזציה של המת המנותח באופן שמרחיק אותו ככל האפשר מהדמויות החיות סביבו, משקיע רמברנדט מאמץ מיוחד לקרב את המת אל החיים, את הגויה אל האדונים סביב, כמעט כאילו היה אחד מהם. אך הנוכחים אינם רואים את המת. חלקם מתבונן בספר האנטומיה שלרגליו, חלקם מתבונן בד"ר טולפ המדגים את פעולת השרירים ואחד מהם אפילו מתבונן בנו. רמברנדט מזכה את המת במבטו ותוך שהוא מטשטש במכוון את הגבול שבין החיים והחידלון, הוא מאלץ כל אחד מאיתנו לראות גם את הצפוי לו. בכך, מצליח האמן הגדול, להסיט את משמעות יצירתו מנושאה המפורש והישיר-נתיחה לאחר המוות (המכונה אוטופסיה), לעבר המשמעות המקורית של המילה היוונית "אוטופסיה": התבוננות בעצמי.
מרתק! תודה
תעתיק שמו של מחבר הספר על רמברנדט, היסטוריון האמנות והאיש שיצר כמה סרטי תעודה מרתקים על תרבות ואמנות בשיתוף עם ה-B.B.C, הוא סיימון שמה.