מושון זר אביב

עיצוב ספרים נחשב לאחת מהפרקטיקות הנעלות בעיצוב גרפי וכזה הוא גם היצוג שלו באקדמיה. המסורת ואורך הנשימה המעורבים בהוצאה לאור של ספר מהווים אי מוגן של תרבות בקצב שונה ובסבלנות מורחבת מזו המאפיינת לרוב את עבודת המעצב.

ההזמנה לכנס בעיצובה של מיכל סהר

תחת עטרת קדושה זו התקיים בשבוע שעבר בבצלאל הכנס "מיכל הספר". הכנס השנתי של המחלקה לתקשורת חזותית בשיתוף המחלקה להסטוריה ותאוריה בחן את הספר כמיכל "בין צורה לתוכן" כפי שציינה כותרת המשנה. המחלקה הציגה קאדר מרשים של הרצאות ממיטב היוצרים בתחום עיצוב הספרים, כמעט כולם מרצים בבצלאל. ההרצאות, שברובן נוצרו במיוחד עבור הכנס היו מרתקות ומעשירות. רבות מהן אפשרו הצצה יחודית לתוך תהליכי היצירה של יוצרים מובילים כמו מיכל סהר, עדי שטרן, עדה ורדי, נעם שכטר, גילה קפלן, זאב אנגלמאייר, רותו מודן, נינו ביניאשווילי וגיא שגיא (גילוי נאות, גיא הוא שותפי לסטודיו שועל) (ולמרות זאת הוא היה מצויין). זו היתה חגיגה למחלקה אשר גרמה לי ולאחרים להתגאות להמנות בין מרציה.

עם זאת כנס בנושא ספרים ב-2012 אינו יכול להתעלם מ"המהפיכה הדיגיטלית" והכנס בבצלאל אכן כלל מספר הרצאות אשר נגעו בהווה ובעתיד של הספר הדיגיטלי. פרופ' שיזף רפאלי דיבר על הדרמטיות של ההודעה של בריטניקה על הפסקת הוצאת האינציקלופדיה המודפסת הותיקה והציג סטטיסטיקות חד משמעיות בנוגע לרעידת האדמה הפוקדת אותנו. ראש המחלקה עדי שטרן הכריז באותיות פרנקריהל שחורות וגדולות מוקרנות על מסך לבן: "הפרינט מת".

העתיד הדיגיטלי, שהוא בעצם כבר הווה, או אולי עבר, לא נראה מזמין במיוחד דרך ההסברים של עזרי טרזי על טכנולוגיית ה-Digital Ink ורינדורי ילקוט הספרים הדיגיטלי (USB) של ספי חפץ. היה קשה שלא לחוש תחושה של עצב, שהעשייה המרשימה שמצוגת בפנינו אינה אלה שירת הברבור של המדיום המודפס האהוב כל כך. שיקשוקי הגלגלים של עגלת העתיד זיעזעו את אולם הכנסים ואיימו לשרוף את המסורת העיצובית המרגשת בלהבת ה"קינדל פייר". העגלה שורטטה ככזו הנוסעת, אין עצור / לא קפצת עליה היום / עברו שניותיים / והנה נשארת מאחור.

יצאתי מהכנס קצת מבולבל. בין השורות נרמז כי עולם העיצוב ונציגיו, השורה הראשונה של המעצבים בארץ ובעולם, עומדים למעשה בפני טרגדיה נוראה. כמי שכנער שנים ספורות לפני התפרצותה של אותה רעידת אדמה, השקיע את מלוא תשוקתו הראשונית לתקשר חזותית במדיום המודפס, אני מסרב לקבל את אוירת הדכדוך. הרי מה הוא מיכל הספר אם לא כלי להעברת ידע, להפצת רעיונות. כשהחלו לגזור מגילות לפיסות נייר ריבועיות ולכרוך אותן לספרים נוצר לא רק פורמט חדש לדפוס, אלא גם פורמט חדש לארגון ידע, להפצתו, פורמט אשר כבר מאות שנים מנסח למעשה את עצם המחשבה.

בכדי להיות ראויים למיכל הספר חייבים הרעיונות לתפקד בתוך מערך כלכלי/ארגוני שיתָקף את זכות הביטוי המודפס. המחשבות צריכות להיות ארוכות דיין בכדי להכרך בספר והן מחוייבות להציג התחלה, אמצע וסוף. הסוף אגב, הוא סוף. ההוצאה לאור היא סיום התהליך, היא המקום בו המחשבה נעצרת. ספרים הם מה שמחבריהם חשבו לפני אירוע ההוצאה לאור, מי יודע מה הם חושבים עכשיו? כסחורה מפרידה הכריכה בין אלה שיש להם ידע ואלה שאין להם. והמעצבים? הרי בודאי, הם אלו שמאפשרים את כל זה. אם בראשית כלבלרים, מאוחר יותר כדפסים, כחרשי אותיות, או היום כאוחזים ברזיי האין-דיזיין, המעצבים הם שומרי הסף של מיכל הספר. על המחברים להפקיד את רעיונותיהם על שולחנם של המעצבים וכמו אהרון למשה כבד הפה, המעצבים הם אלו שבשמם ידברו אל העם.

רעידת האדמה של הידע מזעזעת את מבצרי הספרים ואותנו העומדים בשעריהם, אבל תפקידינו אינו להשאר בסף. הספרים הדיגיטלים בקינדל ובאייפד הם רק סנונית של השינוי שבפתחינו. הרי ספרים דיגיטליים הם עדיין ספרים, הם עדיין נכתבים באותה תפיסה של ספר, הם עדיין תוצרים של אותה כלכלה של הוצאה לאור. אם אנחנו רואים את תפקידינו ההיסטורי כמי שנדרשים רק לסדר את הטקסט והדימוי שמרצדים על גבי העמוד הדיגיטלי אנחנו לא באמת מבינים את המהפכה. זו אינה מהפכה במיכל הספר, זו מהפכה במיכל הידע.

כמעצבים גרפיים אולי נסתפק בדיגיטציה של האות, הגריד והתמונה, כמתקשרים חזותית (וכמעצבי אינטראקציה) אנחנו נדרשים להוביל שינוי גדול הרבה יותר. יש לנו הזדמנות לבחון מה קורה אם ההוצאה לאור אינה המילה האחרונה, אם המחשבה יכולה להמשיך להתקיים ולהתפתח בתוך החברה – בתוך רשת. אנחנו יכולים ללמוד איך הרעיונות באים לידי ביטוי ולידי שימוש כשהם נעים בתוך הרשת, משתנים ומתהווים מחדש. יש לנו עדיין תפקיד לשמר את האיכויות החשובות שנתן לנו הספר – הפורמט הארוך שמאפשר חשיבה עמוקה יותר; הסמכות והאמון שמאפשרים לנו לבנות ידע על כתפי הענקים שכתבו ויצרו לפנינו; וגם האירוע ותשומת הלב שסיפק רגע ההוצאה לאור.

בהרצאתו הציע דב אלפון מסר ניואנסי יותר לגבי השינוי. הוא הדגיש שכמו שהסוסים לא נעלמו מאמריקה עם הופעת המכוניות, גם ספרים לא יעלמו מהעולם, אבל תפקידם ישתנה. הם אולי ישמשו כסמל סטטוס וכסמן של איכות נושנה אבל הם כבר לא יהיו אלה שעל גבם נישאת התרבות. דב הציע לקהל לקפוץ על ההזדמנות להמציא מחדש את היצירה החזותית ולגייס את הדימוי בחזרה לחזית התרבות אחרי המשניות שציווה עליו דפוס הבלט.

יש המון מה לעצב, האם אנחנו Dead-Tree-Huggers* שמעצבים את הספר או שאנחנו מעצבי-ידע שמעצבים גם את המיכל? אולי כדאי שנפסיק להביט בערגה או באימה אל הסוסים. אולי הגיע הזמן שניקח את המושכות.

*מושג שהמצאנו בעת כתיבת הספר השיתופי Collaborative Futures.

☼ עוד מאת מושון זר אביב ← מת על פוטבול אמריקאי