פעם כתבתי – עכשיו זה זמן טוב לצער פנים. התכוונתי לכתוב לצייר. טעות בהקלדה שהחליפה י ב – ע יצרה משפט עם משמעות אחרת. ניסיתי להבין למה הקלדתי מה שכתבתי, האם זו רק טעות או הכוונה למשהו אחר. בציור פנים אפשר לבנות את זוויות השפתיים, לשרטט את קו העיניים הנמשך […]
מילה קטנה, כמו פעוט, שבכוחה להדוף כוחות עצומים, כמעט את כולם. גלימת אותיות כאפוד מגן. למדנו, בעיקר במחוזותינו, להשתמש בה בגדול. כמחילה וגאולה במערכה על קיומנו. המגרעת הכי גדולה של הטעות היא פוטנציאל ההרס והחידלון הטמון ביסודה. אבל כשהיא לא בשיאה ,הטעות מרצפת את שבילי החיים כזבל המדשן את האדמה […]
מונק צייר עשרות פעמים את הנשיקה. בכל פעם קירות החדר נעים תחת אותה פעילות טקטונית של משיכת מכחול המרעידה ווילון, חושפת טפח מואר מצלע רחוב. המיטה ריקה, ברוש יתום, נאהבים מחובקים. לפעמים הם בבגדיהם ויש שעוטים הם את מערומיהם. רק הפנים נבלעות האחד בתוך השנייה, מעשה כשפים של אהבה. כמו […]
מחשבות על קסם מאיצות את התפוגגותו. גם במחשבה הוא מופיע באופן בלתי צפוי ולא מתנהג כאיורו של הגיג. וותיקי תעשיית הקסמים—הארנב הלבן, היונה, המטפחת והמסור—צפויים ותמיד מספקים את הסחורה ללקוחות הז'אנר. כפיות ושעונים – קסמים אינטראקטיביים למיטיבי לכת. לא אקט מקסים ולוקה בחוסר משמעותי של פיגמנט הקסם. איזה צורה יש […]
למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם. האם תדעו מהו הכישוף שמסתתר מאחורי השורה הזו? בתלמוד הבבלי, במסכת מנחות, העוסקת, בין השאר, בהלכות ספר תורה, מופיע הדין בנוגע לאורך כתיבת השורות בספר תורה: הדין קובע ששורה לא תעבור 30 סימני דפוס. זה – למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם – עשרה סימנים במילה האחת, כפול שלוש שווה […]
מישהו אמר לי פעם שכוכבים הם זיכרונות רחוקים. אתמול בלילה הלְבָנָה האדימה. ליקוי ירח הוביל לליקוי זיכרונות- צל כבד של רגשות הבעיר הכול (כמו יד הנרתעת קְפוּצָה ממגע במעקה ברזל רותח). אנשים, שלא כמו כוכבים, אינם נותרים לנצח, ואני לא יודעת להסביר למה זה קורה דווקא בקיץ. באחד מימי שישי […]
בראשיתו היה הצילום תהליך איטי. או אולי הכל יחסי, אולי הצילום לא היה איטי לתחושת מצולמיו אלא שהיום הדברים יותר ויותר מיידים. בכל אופן, צילום ארך זמן. לכן, תחילה לא נרשמו בו אנשים, רק טבע דומם ונוף; לאחר מכן נרשמו בקצה שדרה צרפתית(1) מצחצח נעליים ואיש בעל נעליים הזקוקות לצחצוח, כמו היו יחידים בעולם. (כיוון שלא זזו במשך זמן מה הצליחה המצלמה לקלוט אותם); לאחר מכן צולמו פורטרטים, אשר דרשו יציבה חזקה, בזמני חשיפה של רגעים ארוכים (דקות, ואף מספר שניות עם השתכללות המדיום, הם זמן מאתגר מבלי נוע). ובין הפורטרטים הללו צולמו גם תינוקות.
חזרתי מפסטיבל ארס אלקטרוניקה בלינץ. זאת הפעם הרביעית שאני מבקרת בפסטיבל הזה ובכל פעם מרגישה מחדש כמו ילדה שנתנו לה כרטיס כניסה חופשי ללונה פארק. במשך שלושה ימים אני רואה המון פרויקטים המשלבים טכנולוגיה, עיצוב, אמנות, מדע, ואנשים. בין הרצאות, למופעים למיצבים המגובים בלא מעט בירה, כמויות של אינפורמציה מציפות […]
אם העיר היא מערכת אקולוגית, האם החנויות הן הפרחים?
קשה היה לי לגשת ולעסוק בנושא החודש "שגרה", וכשניסיתי להבין מדוע, עלה בדעתי שאולי זה קשור למילה "רוטינה", ולנדר שנדרתי פעם כשהייתי הרבה יותר צעירה: אני לא זוכרת בדיוק מתי ורק יכולה לנחש למה, נדרתי, ביני לביני, כפי שנודרים, לעולם לעולם לעולם לא לומר את המילה "רוטינה". ומי התיר לי את […]
השבוע, בזמן שציירתי מול טבע דומם, מצאתי רגעים קטנים של פאר, נחבאים, שהסתתרו בתכול הכוס שציירתי. אור שנהבי נח על שפתות הכוס, ליטף בתנועה מעגלית של קדושה את החרס, בהתרסה כנגד הפְּנִים המוצל. האור הזה נגע – לא נגע, רפרף, כמו ידו המרחפת של מארה מעל שפת האמבט. נזכרתי במשפט […]
הריסות מפעל מכונות התפירה אוליבה, פורטו, פורטוגל, סביבות שש וחצי בערב, חמישי לאוגוסט 2015. חזית בניין הרוסה מוחזקת על ידי פיגומים, מחזה שכיח בפורטו. החזית הספציפית הזו תפסה את עיני וסקרנה אותי. הפיגומים היו רשת מתכת בצבע טורקיז עז. מחקר קצר לימד אותי שהרשת נקראת מטמורפוזה- מיצב של […]
לפני כמה ימים בקרתי בתערוכת ציורים של הצייר ליאוניד בלקלב. מול אחד מציורי הדיוקן כתבתי לעצמי: בחדר האמצעי, מתחת לזכוכית, מונחים להם ארבעה רישומי דיוקן. הרישום השני מצד ימין מושך את מבטי ואני מרותקת אליו דקות ארוכות, אל התיאור הרך של ארובות העיניים, אל העפעף הכבד המתואר בקווי פחם דקים, […]
– יוסף ישראלס, מדונת הבקתה, 1871, ואמא ועמוס, 1973, צילם: יוסף שוב. המוזיאון של המכון לאמנות דטרויט, מישיגן (סריקה משקופית) וכאן עם עדשה מגדלת: (תוכלו לראות שהדייסה רותחת)
לפעמים אני עולה על הרכבת המהירה רק כדי לרדת בתחנה הלא נכונה. בדרך לתחנה הלא נכונה, הרכבת שועטת בקול של אלפי פרסות מתכת והנוף נמרח עד לבלי היכר. מבעד להרי הכרמל העומדים כבדים ולֵאִים בחום הכבד המבט נמשך רחוק, אל נופים סוריאליסטיים שיש בהם הכול ואין כלום. המבט הרחוק הזה […]
