מיכל טורנובסקי

מישהו אמר לי פעם שכוכבים הם זיכרונות רחוקים.
אתמול בלילה הלְבָנָה האדימה. ליקוי ירח הוביל לליקוי זיכרונות- צל כבד של רגשות הבעיר הכול (כמו יד הנרתעת קְפוּצָה ממגע במעקה ברזל רותח).
אנשים, שלא כמו כוכבים, אינם נותרים לנצח, ואני לא יודעת להסביר למה זה קורה דווקא בקיץ.
באחד מימי שישי של הקיץ האחרון הייתי בהלוויה. מול התכריכים הלבנים חיפשתי בשמיים את נוגה וצדק שהתקרבו האחד לשני, אבל העיניים נעצמו- הצטמצמו מעוצמת האור המסנוור. החום העיק ובפנים היה לי מחניק. דמעות חמות התערבבו בזיכרונות חמים, וחם, היה כל כך חם. התגעגעתי לדירה ביצחק שדה, לכניסה עם השיח המתעגל בכניסה, לדמותה העומדת בפתח הדלת ואומרת: "בִּינְתִּי יַא בִּינְתִּי הנה באת". באוויר עמד ריח כביסה ואוכל שהתערבב עם הטעם המלוח שבפה.
מוזר איך דווקא בחום הזה שאמור לקלקל דברים ולהחמיץ טעמם, הזיכרונות נותרים עמידים, בלתי מתכלים כמו כוכבים.

תמיד אני מתעוררת מאותו החלום שבו אני עפה, גבוה מעל כולם, מבלי לדעת לאן. חשוך ורק קול מַשָּׁק הכנפיים ממלא את האוויר. בבוקר אני מתעוררת עם תחושת התעופה, מבולבלת אם עליי ללכת על שתי רגליי או לעוף. אני רוצה לתכנן עבורי כנפיים כמו שליאונרדו דה וינצ'י תכנן, אבל שיהיו פשוטות ורחבות, שיישאו אותי מכאן בכל פעם שמגיע הקיץ.
אני רוצה לנדוד מארצות החום אל ארצות הקור.
בחורף עננים יסתירו את הכוכבים וקולות הגעגוע היחידים שאשמע הם של ציפורים.

☼ עוד מאת מיכל טורנובסקי ← המרָאה