פעם כתבתי – עכשיו זה זמן טוב לצער פנים. התכוונתי לכתוב לצייר. טעות בהקלדה שהחליפה י ב – ע יצרה משפט עם משמעות אחרת. ניסיתי להבין למה הקלדתי מה שכתבתי, האם זו רק טעות או הכוונה למשהו אחר. בציור פנים אפשר לבנות את זוויות השפתיים, לשרטט את קו העיניים הנמשך עד לרקות, את קווי הסנטר, אפשר למדוד מרחקים, להשוות יחסים, הכול מדויק ואין מקום לטעויות. לצעֵר פנים זה משהו אחר, זה כמו כתב הירוגליפים כשהסימנים מתאחדים למשמעות אחת, וצריך חוקרים והיסטוריונים וארכיאולוגים שיחפרו בתוך האדמה, ינקו את החול, יפענחו את הקווים והציורים, יעניקו להם משמעות. הצער הנמתח על הפנים הוא כמו עמידה ב"קונטרה פוסטו", מבט מסתכל אך לא מביט ישירות. הזוויות בצדי השפתיים מושכות את הכול למטה, כמו מונומנט כבד של זיכרון השפתיים כי אחרי שחייכו הפכו חשוקות (או שמא חושקות?) ואז בוכיות. הצער הוא פלא רגשי, כמו הפירמידות שהן פלא הנדסי, איך בא ועלה רק מטעות הקלדה, או שאולי היה שם כל הזמן, חיכה לרגע המתאים.
גם נפרטיטי שנחשבה ליפה בנשים בטח הרגישה בצער הזה על פניה.
כרגע, המפוחית המתייפחת של ניל יאנג מתנגנת באוזניי, היא מעלה בי צער חמוץ – מופלא מעורבב ברגשות עמוקים, מופלאים, כמו מבנים עתיקים עצומים.
חתך הזהב של הרגשות המדויקים.
אפשרות התגובות חסומה.