לפני כמה ימים בקרתי בתערוכת ציורים של הצייר ליאוניד בלקלב.
מול אחד מציורי הדיוקן כתבתי לעצמי:
בחדר האמצעי, מתחת לזכוכית, מונחים להם ארבעה רישומי דיוקן. הרישום השני מצד ימין מושך את מבטי ואני מרותקת אליו דקות ארוכות, אל התיאור הרך של ארובות העיניים, אל העפעף הכבד המתואר בקווי פחם דקים, מושך לחי משולשת. המבט חוזר ללא הרף אל העין, מהססת אך לא מבוישת, כזו שבכוחה למגנט ולשקף בו זמנית. העין היא כמו העין הענוגה בסיקוונס הפתיחה של בלייד ראנר – ניצוצות זהב ניצתים בה. קווי הפחם הם ניצוצות ואני מרחפת במחשבה כי מקורם אינו בגצים אלא באבק כוכבים, המפץ הגדול של ראשית ההתחלה. העין מתוארת באופן כה חי, בוחנת אותי ולא ההפך.
[מאחורי אני שומעת שיחה בין שתי גברות: "הוא מצייר עם האצבעות" אומרת הראשונה במבטא כבד, והשנייה עונה לה: "לא, זה לא. הוא מצייר עם מכחול, מכחול דק". הראשונה מתקרבת בהחלטיות לאחד מציורי הדיוקן ומראה לשנייה איזה מקומות צוירו באצבע, היא מצביעה על גשר האף, על נקודה רחוקה בעפעף שמאל ועל הסנטר, "הנה", "תראי", היא מניפה את אצבעה גבוה, "זה צויר באצבע", והשומרת ממהרת אליה בחשש שמא האצבע תיגע בציורים].
אני חוזרת לעיניים, מכל מקום הן מביטות, מצדדי מלפניי ומאחוריי. ילד רץ צוחק צחוק מתגלגל חולף על פניי אל החדר הסמוך של תערוכת הקבע. פסל נשכח מעולם ניצב בפאתי חדר זה, מחייך לעצמו חיוך ארכאי.
והעין, הו העין.
העין, הו העין.
אם הייתי יודע לתאר כך מראה עיניים, ככל הנראה הייתי יודע גם לצייר…
נפלא!