מיכל טורנובסקי

לפני מספר חודשים קיבלתי במתנה ספר, העצים של וינסנט שמו. השִׁדְרָה והצדדים הקדמיים והאחוריים עטופים בד סגול, קטיפתי, עליו מוטבעות אותיות זהב נֶאֱדְּרוֹת ומנצצנצות. על הכריכה הקדמית מופיע ציור של עץ תות כתום, כל כולו להבה המאיימת לחרוך את הקטיפה הסגולה. [עץ הפרא הזה בא בניגוד גמור לעץ התות של עמק הבכא שהשמיע ברוח קול דמוי בכי. כאן העץ הוא סערה של עלים כתומים מול שמים סגולים]. בתוך הספר מתקיימים יחסי איזון עדינים המתפרקים ומתאחדים בין ה- Stillness לנשגב [Stillness- דומם, טבע דומם]. את אותו האיזון והפרתו, מתאר וינסנט באחד מציוריו בעזרת קווי פחם קצרים ואלימים של משב רוח, המבקשים לכופף ולהכניע את העץ. הציור מנציח את הרגע שבו הנשגב והאלים נמזגים האחד בתוך השני [דומה הדבר לשיר של דליה רביקוביץ על החומר האפל שכתמי אור נטבעו בו]. נדמה גם כי האנשים שבסביבת העצים שבציוריו הופכים דומים להם, בידיהם הדקיקות והפריכות וראשיהם כראשי התפרחת.
העצים של וינסנט מגיעים לעומקים חדשים של עדינות ורגשות: דרך שדרת עצים חובקת שקיעה, ירכיי גזעים רוכנות על האדמה ופריחת סחלב מופלאה– כולם ביטוי לאהבה הפשוטה והנאצלת שבין אדם לעץ [״געו בעץ״ כפי שמצווה נתן זך בשירו: ׳שימו לב לסגול הרועד׳].
וגם אני מקיימת בליבי את הציווי שהרי בקו האופק של המחשבה שלי תמיד ישנו עץ, שהרי הוא טבוע בי ואני בו. דיוקן עצמי.
כי העצים, תמיד יהיה בהם את הרגע, הסגול, הרועד הזה.

☼ עוד מאת מיכל טורנובסקי ← על חירות, מרחקים וציפורים