צילום: יהושע יוסף
א
כשהיית ילדה אימא קלעה לראשך זֵר מפרחי שמש שצמחו בגינה המשותפת.
את בכית, בשמלת חג ונעלי לַכָּה מבריקות בכית, ככה, כשכתר הפרחים
מונח על ראשך.
היום אינך זוכרת מדוע בכית. אולי כי כל החגיגיות הזאת הייתה זרה בנוף העגום של השיכונים.
שנים לאחר מכן כשתראי בחלון הראווה של חנות נעליים נעלי לכה,
תתרגשי כל כך, והמוכר המבוגר שלא יבין על מה כל ההתרגשות,
יציע לך לקנות נעליים אחרות.
את התרגשת כי לראשונה ראית את דמותך הבוגרת משתקפת מול נעליה של דמותך כילדה.
ב
חיפשתי את עצמי, מול מראה.
שעות ארוכות שציירתי, דיוקן עצמי, שם.
שנים מאז איני מציירת עצמי מול מראה, המציגה מציאות שקרית של ימין כשמאל ושמאל כימין.
ג
בחנות, בסלסלות פלסטיק, היו מונחות מסכות אריה ופרחי חמניות.
היא הרימה מסכה, הצמידה אותה אל פניה.
שם מול המראה נרעדה. אי אפשר היה לראות מבעד למסכה את שני השובלים שירדו, שחורים מהאיפור שנמרח, שובלים של אומץ.
את המסכה לא לקחה, בשיער ראשה הניחה את הפרח הצהוב. שהעולם יראה אותה כפי שהיא.
כי חיות טרף קיימות בארצות אקזוטיות, או מאחורי השובלים השחורים שעל פניה.
*
הלב פועם כרגע בדפיקות רועמות.
יפהפה ונוגע ללב. מדויק. אהבתי מאד, כמו כל הרשימות של מיכל. קשה להיות אשה בישראל. כשקוראים את מיכל, יותר קל.