לאחרונה שינו את נתיב הנחיתה של המטוסים. הם חולפים כעת כל כך קרוב מעליי, עד שנדמה שאפשר לגעת בהם. באחת מהפעמים בהם הושטתי יָדִי למעלה, הזדחל אל קצות אצבעותיי פחד גבהים ואגרופי הקמוץ נפתח, שחרר מאחיזתו נדרים שנדרתי תחת שמיים מכחילים. מסוחררת מהגובה כרעתי על רצפת המדרכה כשיָדִי עדיין מורמת. שאון המטוס נבלע בתוך הרגע ואותם נדרים הֵפֵרוּ התחייבותם והפכו לציפורים, חלפו מעליי כמו מטוסים. כמעט ותפסתי אותם.
ההתבוננות במראה מורכבת מרגעים של כמעט: פס אור המֵצֵל עיניים עצומות למחצה וחוט שנהב נמתח דק, מתנוצץ בקצה עפעף. רצועת שפתיים בהירה נבלעת בתוך לוע שחור- חום -אדום כהה, מתחת לצלע הלחי היורדת אל עומק צוואר, נוטה מטה אל כתף מלוכסנת הנמתחת רחוק אל מסגרת המראה. בהיסח הדעת מבטי שוקע מטה כעוגן כבד אל מצולות המחשבה. בחזרה אני מבינה שפַָּנַיי הניבטים אֵלַיי מהמראה הם אינם פַָּנַיי אלא של זו המביטה בי מהעבר השני, הפעם.
אפשרות התגובות חסומה.