לאה גולדברג כתבה בספרה [מכתבים מנסיעה מדומה], שהיא נוטה לחשוב כי חלק מזה שאנו נוהגים לקרוא בשם: "לב" מצוי בחוטמה. יכולה אני להישבע כי ליבי כולו מצוי באצבעותיי, שכן דברים שכתבתי על פתקים יכולים לעורר בי רגשות שונים, להוביל אותי הרחק אל מחוזות בלתי נודעים.
***
יש בפעולת הכתיבה על פתק ביטוי מזוקק, פראי ונוגה. [כוונתי היא לסוג הפתקים הנכתבים בין אדם לעצמו, למילים קיטעות שנכתבו בחופזה, פן ישכחו, בכתב יד מוטה אחורה ומחובר, שזר הקורא אותן לא יבין משמעותן, לעולם]. אותם פתקים נושאים בתוכם את ה"פייטה", אותו ביטוי קדום לרחמים, אך גם לאדיקות. רחמים על שום יופיו של הרגע החולף שהיה ולא ישוב עוד, אדיקות על שום הדבקות בנחמה כי הרגע החולף יוכל להתקיים אם אותו אדם ימשיך להפוך בו, ייזכר בצבעים, בקולות ובמראות שסבבו אותו כשהיה שרוי בכתיבתו. לולא יעשה כך, יִוָּותֵר אותו אדם לעד במחשבה על יופיו הנעלה של אותו רעיון ראשוני, והוא עדיין קשור אליו כחבל הטבור.
מקסים.. כל כך מתחברת..