אני רוצה את זה. ואת זה. ואת זה. אה. גם את זה. מה שיש שם? אני רוצה את זה גם. קופסאות מרשרשות מלאות דברים יפים ומנצנצים. מכניס את ידי פנימה לתוך הריק ולפני שאני מוציא את בחירתי אני מסתכל ימינה ושמאלה. ההוא שלידי מחזיק משהו יפה. ההיא שלידי יפה, לבושה […]
אני חולצת מגפיים על סף הדלת, תולה מפתחות על הוו. בסלון שתי ספות, האחת של שניים והשניה של שלושה מושבים, הן נושקות זו לזו בזווית ישרה, מולן טלויזיה על שולחן של איקאה ומעליה תמונה. סכו״ם מונח במגירה, כוסות וצלחות מסודרות בארון, הבגדים מקופלים ווילונות תלויים על חלון. היה זה מזמן, […]
פגישה ראשונה ז'דק ואני נפגשנו במלון בדיזנגוף והלכנו לבית-קפה. השיחה התחילה בנימוסין של בחור צעיר שנפגש עם גבר מבוגר ממנו. כל אחד סיפר על עצמו: אני צייר, הוא עיתונאי בין-לאומי, נשוי בשנית לרופאת-שיניים. "מרוויח יפה", חייך בלי בושה. בתחילת הקריירה שלו היה עיתונאי קומוניסט-תפרן ונסע לבקר חבר בפריז בטרמפים דרך […]
ארונית קטנה ומעליה כיריים. בארונית צלחות, כוסות, שקיות לשימוש חוזר, נייר כסף, מכרך וסבון כביסה, כיסא נוסף, מעמד ייבוש כלים ומעמד ייבוש כביסה, על הכיריים – מחבת. צמר פלדה, כרית שטיפת כלים ו-2 סבונים חדשים. מגבות. 2 בקבוקי מים מינרליים. ערימה של כלים בכיור. חלקם מלפני כמה ימים. מכונת הכביסה […]
אני אוגרת. שומרת כל פיסת נייר, כל שבב בעל חשיבות או לא. החפצים הללו נאגרים בתוך קלסרים עבי קרס. כשאלה כבר לא מסוגלים להכיל את שבתוכם, הם עוברים לארגז קרטון ירקות ונפתח קלסר חדש לאיחסון. ארגזים על ארגזים, מסודרים כרונולוגית לפי תקופות ושנים. הצורך לעלות לבוידעם ולמשש את הניירות, לקרוא […]
כבר הרבה זמן המדרכות ריקות. הרבה זה כמובן עניין יחסי, גם מדרכות, אבל אחרי שנים ארוכות של דיאלוג ער עם חפצי מעבר מזדמנים ברחוב, אני לא יכולה שלא להרגיש בשינוי. אולי זאת אני, שהתחלתי בחוסר ברירה לעשות מיקור חוץ לרהיטים, שיודעת שכבר אין מקום בבית ובזכרון של האייפון ומאמינה שחשוב […]
כשחשבתי מה לכתוב החודש לאנטייטלד, איך לפנות לקשר בין "שביר" ל"צילום" חשבתי לכתוב על אמולסיה. אותה שכבה דקה, שהיא למעשה הצילום על הנייר, שנגיעות לא עדינות, לא מחושבות, ישברו את הדימוי שהיא נושאת. עכשיו כשהתיישבתי לכתוב, מצאתי את הדבר משעשע, איך ממגוון המצלמות, העדשות והציוד שאפשר לשבור בחרתי דווקא באמולסיה.
הם היו גבר ואשה צעירים בתחילת האהבה שלהם וערב אחד הם ישבו במסעדה ושתו יין והיא נעצה בו מבט ואמרה: 'שבור את הכוס'. הוא הביט בה מופתע ולא הסיר את העיניים שלו ממנה. 'למה?' הוא שאל, 'שבור את הכוס' היא אמרה, 'כי אני שברתי דברים יותר גדולים כדי להיות אתך […]
אנחנו הולכים אחריה בשתיקה. הלחות דוחסת אותנו. על כל צעד נשמעת אוושת בד סינטטי, אשמת שפשוף הירכיים שלי זו בזו. המדרכות צרות ואנחנו אחריה. פעם הייתי דבר בעולם, אני מנחשת את המחשבות של הדודה שלי, כשאנחנו עוברים בפרישמן פינת שלמה המלך. גרתי אצל גברת לסקוב, היה לי חדר, היתה לי […]
הכל שביר. כוס התה שעל שולחני, החלון אליו מושרות פניי, המחשב עליו אני מקלידה, הכסא, רגליו, רגליי, ידיי, אני, אהובתי המנמנת לה כעת במיטה, אהבתי. מה אם אקום ובאבחת יד מקרית אפיל את הכוס על הרצפה והיא תתרסק לחתיכות, תהפוך לרסיסים ואבק וכל שייוותר ממנה יהיה רק גלעד לדבר שפעם […]
הייתן מאמינות? ארבע שנים. שלמות. זהו הזמן שעבר מאז התפרסם הפוסט הראשון באנטייטלד. אז מה היה לנו? היו לנו 1,011 פוסטים, מתוכם 470 מחשבות ו־541 מעשים. כמעט מאוזנים, אבל רק כמעט. יצרו אותם לא פחות מ־59 משתתפים קבועים ועוד 136 אורחים. מספר התגיות באתר גבוה, באופן מפתיע, מכמות הפוסטים והוא […]
בזמן האחרון כל דבר מרגיז אותי. אני לא מתנצל על זה. ככל הנראה זה קשור למוות של אמא שלי, ששבר אותי, ועכשיו, מבין ההריסות, האבל מתחיל לנבוט. אולי לראשונה בחיי, אני באמת מתבגר, בין אם מרצון או אם מכפייה. כך קורה שאני מודיע לסביבה שלי, לא תמיד בסימפטיה ועם מעט […]
אין דבר כזה שָבִיר. ישנה הפוטנציה, קיימת האפשרות, דבר עלול או עשוי או עתיד להיות: פתיר, קריא, אכיל, וכיוצא באלה; אבל בניגוד להם, ברגע שאתה נשבר אינך שביר עוד, ואתה עלול להשבר כל עוד הנך שלם. אין דבר כזה שביר, בניגוד, נניח, לגמיש שהוא גמיש או עמיד או מהיר או […]
אני חושב שעיצוב הוא פוליטי, מאוד. תמיד חשבתי ככה, או לפחות כבר די הרבה זמן. העשייה הפוליטית היא חלק משמעותי או אולי אפילו מרכזי מהזהות שלי כמעצב. אני חושב שחינוך הוא פוליטי, מאוד. תמיד חשבתי ככה, או לפחות כבר די הרבה זמן. אבל יש סכנה בהפיכת העשייה הפוליטית שלי לחלק […]
אני שמה לב שאני ממצמצת בטירוף ומתאמצת להפסיק. כל החושים שלי מחודדים ואני מתרכזת בכל הכוח לקרוא את השפתיים של הסניור הזה שאמור לעזור לנו למצוא דירה. אני מזהה מילה מוכרת. אימ-פו-סיבלה. הוא חוזר עליה כל הזמן. מה כל כך לא אפשרי? דירה לשלוש בנות לחמישה חודשים. אחרי שלושה סוכני […]
הלכתי במיוחד לחפש אותה. ידעתי שהיא צריכה להיות מזהב, להתכוונן על האצבע, עם אבן וורודה מבריקה ושתתאים לי ליד. אחרי שיטוט של יומיים בעיר, מצאתי אותה. הייתי בת שש. נסענו לבקר חברים בנתניה. לא זוכרת אותם, גם לא רוצה לזכור. היתה להם ילדה בגילי, אולי קצת יותר קטנה, ושיחקנו יחד. […]
