מרב שין בן-אלון, עט וצבע מים על נייר 2013
הם היו גבר ואשה צעירים בתחילת האהבה שלהם וערב אחד הם ישבו במסעדה ושתו יין והיא נעצה בו מבט ואמרה: 'שבור את הכוס'. הוא הביט בה מופתע ולא הסיר את העיניים שלו ממנה. 'למה?' הוא שאל, 'שבור את הכוס' היא אמרה, 'כי אני שברתי דברים יותר גדולים כדי להיות אתך פה היום' והוא הסיע את היד שדחפה את הכוס עד לקצה השולחן ו…
את הסצינה הרומנטית הזו קראתי באיזה ספר לפני המון שנים והחלטתי בזמנו שאני רוצה לשחזר אותה, לא כמבחן אהבה אלא ככלי לבחון את כוחן וכובדן של מוסכמות. כדי להבין מה ההבדל בין לשבור כוס בשוגג לשבירת כוס מכוונת ואיזו עוצמת הרתעה יש למושג 'שביר'.
השיחזור היה מתוכנן. ידעתי איזה כוס אני הולכת לשבור, וחיכיתי לרגע המתאים לעשות את זה. אני זוכרת את המשקל של הכוס, מעולם לא החזקתי כוס יותר כבדה מזו ואולי בגלל זה, אחרי שהיא התנפצה, כמה דברים השתנו בחיים שלי.
הדבר הראשון שקרה הוא שהתחלתי לכתוב. הדבר השני שקרה הוא שהתחלתי לאצור, והדבר השלישי שקרה הוא שנולדו שני דימויים, של שתי כוסות.
לכוס אחת צבעתי את התחתית בצבע שמן אדום ועל הכוס השנייה כתבתי את הסיפור שכתבתי עליה, הסיפור על הכוס של המיץ פטל שאני זוכרת מהיום הראשון שחזרנו ארצה, הכוס ששברתי על רצפת המטבח.
את הרגע המיוחד ההוא אני לא רוצה ולא יכולה לשחזר, גם אם אשבור סט שלם של כוסות, זה לא מה שיניע את החיים שלי הלאה, אבל אני תמיד יכולה להמשיך לכתוב עליה וכל פעם, לצייר אותה מחדש.
חזק מאד. ניפצת לי משהו בפנים לרגע.
גמרתי את הקריאה עם פרפור בשריר הבכי אבל עם תקוה.