כבר הרבה זמן המדרכות ריקות. הרבה זה כמובן עניין יחסי, גם מדרכות, אבל אחרי שנים ארוכות של דיאלוג ער עם חפצי מעבר מזדמנים ברחוב, אני לא יכולה שלא להרגיש בשינוי. אולי זאת אני, שהתחלתי בחוסר ברירה לעשות מיקור חוץ לרהיטים, שיודעת שכבר אין מקום בבית ובזכרון של האייפון ומאמינה שחשוב to travel light, אבל אני באמת מאמינה שיש בצורת מדרכות.
אני יודעת. התחיל הגשם והאנשים חסים אפילו על החפצים הלא רצויים שלהם. זאת לא העונה של המזרנים עכשיו. כולם הוצאו מבתיהם כבר באמצע הקיץ, ספוגים בחלומות, בזיעה ובאהבה. עכשיו המדרכות גשומות והמזרנים יבשים, נושמים לרווחה בהקלה עונתית. זו גם לא העונה של הטלוויזיות הכבדות, הישנות. רובן הגדול הוחלף סופית כבר בשנה שעברה בדגם חדש שעדיין לא למד להתקלקל. אבל זה לא רק זה.
אולי זאת אני שבמעבר לאחרונה. למדתי לארוז בחמש דקות. למדתי שטלטולי הרכבת מחזקים את שרירי היציבה. שרכבת יוצאת מתל אביב בשתיים ותשע דקות. שרכבת אחרת יוצאת ברבע לעשר ובסוף גם מגיעה.
בנסיעות אני מדמיינת שהרכבת היא מתנ"ס בתנועה ושבכל קרון יש חוג אחר. זמן, מרחק ומקום הם כל מה שנחוץ. החלונות מעבירים לנוסעים שעת סיפור, הכרטיסן – שיעור התעמלות, הקטר – מדעים. "הרכבת תיכנס מיד לתחנה הבאה, נא לא לשכוח חפצים אישיים. תודה." לא שכחתי. אני רק מתחילה לחשב מה לזכור.
כנראה מדרכות מרגישות, אני אומרת לעצמי במסע הארוך הביתה ומחליטה להפסיק לחפש כסאות מרופדים להציל מפני הגשם. אבל בדיוק לפני שאני באמת מתחילה להפסיק, בצהרי יום רביעי האחרון, מעבר לענני האספלט האפורים, מפציעה קשת יפהפיה כזאת. ברית חסרת משקל וקלה לנשיאה. ולרגע הטפטוף נפסק.
אפשרות התגובות חסומה.